אני אחת שמחפשת עבודה

לא ידעתי באמת שלא,זה לא היה בכוונה.

רק רציתי להיות בסדר,כנראה שזה לא עבד טוב.

אני יודעת אני נחמדה מידי,אני יודעת אני גם טובה מידי.

אני סובלת יותר מידי ואף פעם לא אומרת מילה,

תמיד שותקת ולוקחת את זה מבלי שאף אחד ידע ללב,

כי הלב זה המקום שאפשר לשים הכל מבלי שאף אחד ידע,

מבלי שאף אחד יקשיב או יגיד איזו הערה.

חשבתי שאני יודעת להתמודד עם הכל,

כנראה ששוב טעיתי ועשיתי עוד טעות מיני רבות.

סליחה באמת לא התכוונתי חשבתי שזה יעבור

אבל זה לא,זה רק החמיר יותר עם הזמן.

כולם אומרים לי את אותו דבר ואני כמו פתי תמיד

מאמינה,מאמינה שיכול להיות אחרת,

מאמינה שאני יכולה לשנות אבל זה לא נכון.

חשבתי פעם אם באמת אי פעם שינית משהו

בחיים של אחרים,שאולי גרמתי לאיזה שינוי

ולו לשינוי הכי הקטן.לצערי אני מנסה עדיין להבין את זה.

חשבתי שרק מלאכים בוכים אבל זה לא נכון, 

עובדה שאני בוכה אז תגידו לי איך זה יכול להיות?

אני מאמינה שכשאנשים מתים הם לא באמת

הולכים מאיתנו הם רק עוברים למקום אחר או שהם עדיין

כאן איתנו והם לא יודעים שהם מתים או שכן,הם שומרים

עליי אני יודעת אבל איך זה שאני מרגישה עדיין עצב וגעגוע?

משהו קטן שהרגשתי צורך לחלוק אותו איתכם..