אני אחת שמחפשת עבודה

הפוסט הבא מוקדש לזכרם של אבי,סבי וסבתי מצד אבי,

וסבי וסבתי מצד אימי.פוסט שהייתי צריכה לכתוב אותו

אולי ממזמן. כשהייתי עוד תינוקת וסבתי נפטרה לא

הבנתי את המשמעות של לאבד, לא ידעתי את המשמעות

האמיתית של כאב,כשאבי נפטר הייתי ילדה קטנה

ופתאום זה הכה בי,זה הכה בי כל כך חזק,זה היה כאב חד

שחדר לי ללב כמו סכין חדה ונמשך כשאיבדתי את הסבים

והסבתא שלי שאותם הכרתי.אומרים שכאב עובר עם הזמן,

שהוא נהיה יותר קל,אבל אצלי זה לא ככה,הוא נהיה יותר

ויותר גדול ככל שהזמן עובר,הוא חודר יותר עמוק ללב.

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים אבל הפצעים שלי

לא מחלימים.אומרים שצריך למרות הכול להמשיך הלאה

אבל למרות שהמשכתי הכאב לא עוזב אותי.הוא הפך לחלק

מחיי.הכאב הפרטי שלי הוא כאב שנמצא בלב אין לו תרופה

וגם אין קסם שירפא או יעביר אותו.הוא פשוט יישאר בלב.

כשהייתי קטנה,חשבתי שאין דבר כזה בכלל אובדן.חשבתי

שכולם חיים לנצח.לצערי כשגדלתי הבנתי שזו הייתה רק אשליה,

בהתחלה היא הייתה נחמדה,חמה,אוהבת ומלטפת,אך עם הזמן

היא התנפצה לרסיסים והפכה למציאות כואבת שרק הולכת

וגדלה שמזכירה כל הזמן שהיא שם ושאסור לשכוח אותה.

אני יודעת שכבר כתבתי את הפוסט הזה אלפי פעמים ואין לי צורך

להסביר לכם למה רשמתי אותו שוב,אבל רציתי בכל זאת לכתוב

אותו כי הרגשתי את הצורך שלי להקל ולו במעט