תגידו לי אתם,כי אני לא מבינה,למה אני צריכה שיהיה לי חבר?
אי אפשר להסתפק בלהיות לבד ללא צורך בחבר? למה אני צריכה
ללכת לפי מה שהחברה קובעת לי? למה אני מחויבת למצוא חבר או
שישדכו לי אחד,ואחרי כמה שנים להתחתן, להוליד כמה ילדים, ולנסות
לבלות מהחיים למרות הכול? למה אי אפשר פשוט להיות לבד? הרי
אני לא רוצה חבר,מעולם לא הרגשתי צורך בזה! כשהייתי ביסודי היה
לי את החבר הראשון,והוא נכל אכזבה,כי הוא בגד בי עם מישהי שהכרתי אותה,אחריו האכזבות רק הגיעו בשרשרת,היה לי תלמיד כיתה שלי,שהחליט ללעוג לי ולרגשותיי,שכשהבנתי בסוף את המשחק שלו חתכתי,אחרי כמה שנים העפתי אחר שלא רציתי,כי לא הייתי מאוהבת בו בכלל,היה איזה אחד שפספסתי אותו לגמרי,ואחד נוסף שאכזב, שעליו כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים.חברה טובה שלי ניסתה לשדך לי כמה בנים,אבל כולם נתנו לי את התירוץ הבא: "את לא הטעם שלי",כאילו מה בדיוק הטעם שלהם? דוגמנית צמרת על שתבוא ותהיה שם לצידם לכל החיים או רק ליום אחד? אני מבינה שאני לא הטעם שלהם,אבל לפחות הם היו כנים.אבל מאותו רגע החלטתי שאני מעדיפה להיות לבד.לא רוצה לשמוע על אהבה שתבוא,לא רוצה חבר,נמאס לי משידוכים,תנו לי את הזמן לעצמי עד שאני אחליט אחרת! כרגע אל תזכירו את המילה חבר! הנה שיר שימחיש לכם הכול :
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנון