ובכן על מה נדבר היום שואלת הפסיכולוגית,
על המשפחה שלי,עניתי.
פסיכולוגית: כן,אני מקשיבה,ענתה לי חזרה.
והתחלתי לספר לה את הסיפור:
ובכן,אם המשפחה שלי הייתה רכבת,אני חושבת שהיה לנו המון תאונות.במשך כל כך הרבה שנים שום דבר אף פעם לא השתנה במשפחה שלי,ככל שהם מנסים יותר להתחבב עלינו,עליי,בכל מקרה,הם לא מצליחים.כי רק אכזבות נחלנו אצלם.מאז מותם של אבי,סבי וסבתי משני הצדדים,הם רק מנסים להתחבב עלינו ואת האמת אני לא קונה את זה.הגענו אליהם מספר פעמים,וכל פעם שהגענו הם נתנו לנו יחס קר,הלכו למשפחה שלהם ועזבו אותנו בצד,ולא משנה אם זה היה חג או איזשהו אירוע מסוים,הם אף לא נתנו לנו יחס חם ואמיתי.וגם אף פעם לא רציתי או ציפיתי מהם ליותר מזה,ואני גם לא מצפה.מצד שני,אני יודעת שאי אפשר להתנתק מהם כי הם חלק מהמשפחה שלי,ומשפחה לא קונים במכולת,ודי חורה לי כל הנתק הזה,אם להודות באמת,אבל כשהיחס שלהם הוא כזה קשה לי להישאר אדישה,לשחק משחק ולחייך חיוך מזויף.כי זה פשוט לא עובד יותר.אני מרגישה שאני מרמה את עצמי יותר משאני מרמה אותם.
פסיכולוגית: ממה שהבנתי,אני חושבת שהנתק הוא בלתי נמנע,
אבל אולי תנסי בכל זאת לחדש איתם את הקשר הרופף?
אני: אני לא חושבת שיש סיכוי.
פסיכולוגית : למה?
אני : למה,את שואלת,פשוט מאוד,אם כל האכזבות והניסיונות
להתקרב הפסקתי להאמין שאי פעם יש סיכוי ולא מהקלוש ביותר.
פסיכולוגית : הבנתי אותך,אז כל מה שנשאר זה לקוות.
אני: לקוות למה?
פסיכולוגית: לקוות שאולי בכל זאת יצא מזה משהו,אולי הם
בכל זאת רוצים.
אני : אין סיכוי,לא עכשיו וגם לא בעתיד.
פסיכולוגית : את לא מרגישה פספוס כלשהו?
אני : לא,אני לא צריכה להרגיש פספוס,זה הם צריכים,אני
לא התחלתי בנתק הזה.
פסיכולוגית : אז מי התחיל?
אני: הם כמובן.
פסיכולוגית: למה?
אני : כי כמו שאמרתי לך בסיפור זה מאוחר מידי.
פסיכולוגית : חבל.
אני: לא ממש לא חבל.
פסיכולוגית : טוב,זה התחושה שלך ואני מבינה.
אני: טוב אין לי חשק לדבר על זה עוד.
פסיכולוגית : אוקי,אז נתראה שבוע הבא?
אני: אולי,לא יודעת.אני אחשוב על זה.להית.
פסיכולוגית : אין בעיה,אם תשני את דעתך אני פה.שיהיה
לך יום טוב.
אני:תודה,גם לך..
אחרי השיחה שלי איתה (עם עצמי,בעצם) הבנתי שאולי בכל
זאת יש תקווה! אבל גם זה לא בטוח.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנון