אני אחת שמחפשת עבודה

נמאס לי,לא רוצה להישאר בתוך ים הדיכאון האפור

והעכור,מודעת לעובדה שאין עליות בלי מורדות,אבל

רוצה כבר להגיע כמה שיותר רחוק.לא להיתקע ולנסות

לאחות את מה שנקרע.עובר עוד יום ועוברת שעה ואני

מנסה להבין עם אי פעם אהיה באמת שלמה,יודעת

שאתם מעודדים אותי מאוד ועל כך אני מודה,אבל אי

אפשר להישאר אדישה ולהגיד שהכול לטובה.הרי אין רוע

בלי טוב ואין טוב בלי רוע.אומרים שמעריכים את הטוב

רק אחרי שרע,והאמת היא נכונה.אז למה אני עדיין מרגישה

עצובה? עצבות מגיעה,עצבות חולפת אבל היא לעולם

נשארת,אומרת שטוב לה להיות אצלי בלב,מרגישה בנוח.

העצבות לי אומרת שזה גם טוב ורע.כי כשעצובים בשמחה

זה עושה נפלא וכשעצובים על משהו רע העצבות את הכול

מוציאה ועדיין מרגישים נפלא.אבל אני מנסה אותה לשכנע

אולי בכל לעבור מקום,אך היא מסרבת.מסרבת לצאת וללכת

רחוק.חמימות באה חמימות חולפת אז מה נשאר מכל זה?

אם עצבות היא זו שלבסוף מביסה.?"