אני אחת שמחפשת עבודה

אתמול לא ממש יצא לי ללכת לישון מוקדם,אימי הסתכלה על

התוכניות שלה בגרמנית,ואני ישבתי לידה בספה,והמשכתי לקרוא

את הספר שלי.רציתי באיזשהו מקום לדעת מה יהיה הלאה,ולנסות

לסיים אותו כמה שיותר מהר,ולעבור לספר הבא.כשהבטתי בשעון

של הממיר הדיגיטלי,השעה הייתה כבר 4:50 לפנות בוקר.אימי סוף,

סוף סיימה לראות טלוויזיה,ושאלה אותי אם אני רוצה עוד לראות,

עניתי לה שלא,והיא יכולה לכבות.אחרי שהיא כיבתה את הטלוויזיה,

היא הלכה לכיוון חדרה,לא לפני שהשאירה לי אור קטן במסדרון והלכה

לישון.בינתיים קראתי עוד מהספר שלי,ואחרי עשר דקות,החלטתי שדי

להיום,והנחתי את הספר בצד.משום מה,הסתכלתי לכיוון החלון ושמתי

לב איך לאט,לאט הלילה חולף ומגיע לו הבוקר. שמעתי את הציפורים

בחוץ מתחילות לשיר את שירתן,וזה מילא אותי בשמחה לא מובנת.זה

הזכיר לי כל כך הרבה זיכרונות – הזכיר לי את הטיול שהיה לי בבית

הספר התיכון,ואיך קרה שבמשך 3 ימים שמעתי את אותה מוזיקה של

כוכב נולד הדיסק של המופע הראשון,ואיך כעסתי והתפרצתי על כולם

בגלל זה,ולא הסכמתי ללכת עם נהג האוטובוס שהתחצף אליי הביתה,

ואיך שבסוף אחותי באה ולקחה אותי.זה הזכיר לי שיותר אני לא הולכת

לצבא,שאני חופשייה לגמרי,לגמרי.הזכיר לי את היום האחרון שהתקשרתי

לנעה המפקדת שלי,להגיד לה שאני מאחרת,למה היא לא אהבה איחורים,

למרות שלי היא לא כל כך עשתה בעיות,אלא יותר ירדה עליי בצחוק

עם האע"צ משה (שמחליף את ליזט. כי המפקדת שלי והיא לא אהבו

אחת את השנייה, והיו להן המון סכסוכים (בעצם עד היום נדמה לי.),

בגלל זה המפקדת שלי העבירה אותה למשרד שמוקם לידנו,והביאה את משה במקומה).ואיך סיימתי מהר את טופס הטיולים,והלכתי משם מהר.

זה הזכיר לי עוד כל כך הרבה זיכרונות,שהשארתי ואני משאירה אותם מאחור.אחרי כן,החלטתי שדי והלכתי לחדרי עם הספר.המשכתי עוד לקרוא בו,ואז כשממש כבר לא יכולתי עוד,הנחתי סופית את הספר,

והלכתי לישון.