אני אחת שמחפשת עבודה

פעם חשבתי שיש לי תשובות לכל השאלות,שיכולים לשאול

אותי כל שאלה ואני תמיד אדע לענות עליה (בלי היסוס).תמיד

ידעתי בתוך תוכי שגם דעתי חשובה לאחרים,כי אני אומרת תמיד

את האמת ולעולם לא את השקר.שיכולים להגיד לי כל דבר ואני

אתמודד.כשקרו לי כל הדברים שקרו לי בחיי,הבנתי כמה (אולי) לא

הערכתי מספיק את מה שיש לי מסביב,כמה קל לאבד הכול מבלי

לדעת את ערכו האמיתי.חשבתי לעצמי במיוחד אחרי שאבי נפטר,

שאם אני לא אדע למה איך וממה הוא  הלך בטרם עת זה יהיה יותר

קל,כי אני לא אצטרך לעמוד מול הידיעה המרה.עכשיו שאני יודעת

אותה נותרו בי רק שאלות ועוד שאלות,שאלות שחשבתי שאת התשובה

אני אדע.מסתבר שלא.לא כל השאלות מגיעות למענה,לא כולם יכולים

להסביר מדוע ולמה.אפילו לא החכמים שבחכמים.תשובה לשאלה כמו

למה זה קורה אף פעם לא תקבל מענה.והאמת אולי עדיף לעזוב את

השאלות האלה הרי ממילא זה לא ישנה שום דבר.זה לא יחזיר אף אחד.

אז אני מודה ומתוודה שלא את כל התשובות לשאלות אני יודעת.לא כל

שאלה אני יכולה לענות. אולי זה טוב ואולי זה לא.אבל מה שכן זה שאני

באמת יכולה להגיד בכנות מלאה שאני מבינה. מבינה שהבנה וקבלה

של הדברים יותר חשובה מעצם השאלות עצמן.