אני אחת שמחפשת עבודה

ידוע לי שכאב לעולם לא עובר,גם אם יעברו 20 או 30 שנים. הכאב

עודנו נשאר,רק שלאורך השנים הוא יותר גודל כי הגעגוע והחוסר

כואבים כמו סכין.בהתחלה הקושי לעכל את הכול ולהבין שאותו אדם

כבר לא איתנו במובן הפיזי,ויותר לא נחבק אותו או נגיד לו מזל טוב או

תהיה בריא כשהוא חולה ונהיה שם לצידו,חולפת במחשבה שלנו כל

הזמן.אחרי שהזמן אט,אט עובר מבינים יותר שזהו,זה נגמר,וזה הכי

קשה לתפוס,אבל מבינים את זה או לפחות מנסים גם לקבל את זה,כי

אין ברירה אחרת.אז הכאב שלי הוא כזה,לא עובר אבל עדיין ישנו,מזכיר

כל שנה וכל אזכרה ואני בוכה מחדש ונזכרת ברגעים הטובים יותר,כי

ברגעים הכואבים אני  מעדיפה להיזכר כמה שפחות,כי אני בטוחה

שהאדם שנפטר רוצה שנזכור אותו במובן הטוב ולא במובן הרע.יש

כמה תיאוריות שאומרות ודי בצדק,שהאדם שנפטר אינו ממש עובר

מהעולם,הוא נמצא לידנו,או שהוא נמצא בגן עדן וצופה מידי פעם

עלינו לראות שאנחנו בסדר,או שהוא מגיע כל שנה לקברו ורואה

מלמעלה מי בא ומי לא,שומע את מה שבלב וממשיך חזרה למעלה.

אין לי מושג עם כל התיאוריות נכונות או לא אבל יש בהן בהחלט

משהו נכון ואני נוטה להאמין בזה שזה אכן נכון.