אני אחת שמחפשת עבודה

הבלוג שלי אוטוטו כבר בן 3 (שנים) זקן הבלוג שלי,זקן בערך כמוני אה?.

האמת היא שאין לי שמץ של מושג כמה פוסטים זיבלתי לכם את השכל

ורשמתי שטויות כמו ניחוח נייר טואלט ולמה שותים לי מהספל ואוכלים

לי מהצלחת.בהתחלה של הבלוג גילי היה מוסתר,התביישתי להראות אותו

כי ידעתי שיש (רוב של) אנשים שלא הכי אהבו את העובדה שביקרתי

בבלוגים של אחרים והגבתי תגובה,שכמובן לא נראתה להם בכלל,וזאת בשל

העובדה שהם נכנסו לבלוג שלי ונחרדו לראות את גילי וישר החלו "להכות

אותי על חרבי". אבל מה שכן זה שהבנתי שמכאן אני לא הולכת לשום מקום

(אלא אם כן אני אצטרך לנטוש את הבלוג עקב חוסר זמן,וזה בגלל שאני

יעבוד יומם וליל,מה שלא נראה לי בכלל שיקרה בזמן הקרוב וזה תודות לכ"א

שלא רוצה לחזור לעולם)...לפעמים אני מדפדפת לי ככה בין דפי הבלוג ורואה

מה רשמתי וחושבת לעצמי (לעיתים) מה לעזאזל חשבתי שרשמתי את אותו

פוסט לפני שנתיים,שלא הצליח להשיג תגובה אחת כי כל הפוסט היה חצי

סיפור חצי מעשייה והחצי השני לא יודעים עד היום.במשך שנתיים הבלוג

הזה היה זוועה,ורק בשנה האחרונה הוא עבר תהפוכות בין לילה,התחלתי

באמת לכתוב ולספר את הסיפורים הפרטיים שלי שחלקם כואבים וחלקם

שמחים בלי להשמיט אף פרט, ובין לבין גם להצליח להיות סוף סוף מעניינת.

הכרתי בדרך גם חברים שעוזרים לי ומעודדים אותי בתקופות של שפל

ותקופות של שמחה,אני מודה לכל אחד ואחת מכם כי בלעדיכם לא הייתי

יודעת את המשמעות האמיתית שלתת מכל הלב זה משתלם באמת ולא כל

הזמן להרגיש שנתתי לאחרים ואף אחד לא מעריך,הבנתי שיש לכל דבר

תמורה,כך שלא פחדתי לבוא ולתת גם עצה או עידוד לאחרים.