אני אחת שמחפשת עבודה

את האמת שלי החוצה,מבלי לפגוע באנשים או לא.עצם כתיבת הפוסט

הזה אני מודעת לכך שאני מסתכנת ולוקחת סיכון גדול שעלול (אולי)

לעלות לי בהרבה שנות חברות שאין בכוונתי להפסיד.אבל בכל זאת

החלטתי לכתוב אותו למרות שזה אחת ההחלטות שהיו לי הכי קשות

ותיכף גם תבינו למה..

כשהייתי חיילת בצבא עשיתי את כל מה שאמרו לי לעשות,לא התווכחתי

עם פקודות,ידעתי את כולם על בוריין,הייתי צייתנית וחיילת למופת,אבל

לצערי לא הייתי החיילת שקיבלה צל"ש או תעודה על עשייה של שנתיים

לא,ממש לא.למשל שהיה לנו כל יום שלישי ערב יחידה,ככה הם כינו את זה

בזמנו במקום ערב ניקיונות בבסיס או ליתר דיוק מתחם של הרס"ר,הייתי

מאלה שקיבלו לנקש עשבים,לצבוע מדרכות,לנפות עלים מחול ועוד כל מיני

משימות הזויות,חלק מהבנות היו מתלוננות ואני כהרגלי חייכתי וסבלתי את

זה בשקט,למרות שבהתחלה חשבו שאני גם מתלוננת.הייתי עושה שמירות

של יום,כיוון שלילות לא הייתי מסוגלת,אז זה מה שניתן לי במקום,שזה אומר

לשבת בחדר מטונף ומסריח מבואש מת ולסבול את החייל/ת שלא עשו כלום

והפילו עליי את המשימות של השמירה במשך כ- 10 שעות,בעוד חלק אחר ולא

מבוטל של בנות מהבניין שלי עשו לשכה,שזה סוג של משרת חלומות שלי שלא

הוגשמה מעולם,ולא משנה כמה רציתי וכמה פיתחתי קשרים עם המפקד והסגן

שהיו דאז,זה לא צלח.נשארתי מחוץ למשחק.כשחלק מהבנות הלכו להתלונן

בפני מפקד הבסיס מ' על המפקדת שלנו נ' אני הייתי זו שהגנה עליה למרות

שידעתי שהיא לא תלית שכולה תכלת.הן עצמן גם לא היו.כי היו המון דברים

שנ' עשתה והן פשוט העדיפו לשכוח ומה שעשיתי היה אולי להזכיר להן את

העובדה הזו.למדתי לחייך ולשחק את המשחק,עטיתי מסכה כדי שאף אחד

לא יגלה את האמת,ולדעתי כמו שלי היו סודות גם לכולם היה,אני פשוט

שמרתי עליהן יותר.כשמבפנים רציתי לבכות ולצרוח שזה לא הוגן,סבלתי

ושתקתי.אפילו כשהשתחררתי,לא עשיתי פריסה מלבד כמה ממתקים

וקבלת מתנה צנועה שאחריה הסתלקתי כמה שיותר מהר.