אני אחת שמחפשת עבודה

זה אולי יישמע לכם תמוהה,אבל אם תחשבו על זה לעומק זה ייתן

לכם נקודה למחשבה.הבנתי לאחרונה שלא משנה מה אנחנו עושים

או נעשה במהלך חיינו,כמעט תמיד ואולי בוודאות אנחנו עוברים וחווים

את מה שקורה לנו לבד.נכון שיש לצידנו את המשפחה והחברים,אז נכון

שאנחנו רוב הזמן לא לבד,אבל זה רק במובן הפיזי,במובן הנפשי אנחנו

מאוד לבד.כי רגשות,פציעות,אהבה,כעס,חרדה,אובדן וכו' לא ממש ניתנים

לחלוקה.כי אין מי שיכול לחלוק איתנו.מה שכן זה  שיש לנו את האפשרות

של הזדהות,אכפתיות וסימפטיה - מה שיוצר סוג של איזון.אבל בשטח

אנחנו עוברים את הכול לבד.אנחנו מרגישים לבד,בוכים לבד,אוהבים לבד

ואפילו מתים לבד או בקיצור אינדיבידואלים לבד.גם אם זה נראה שאנחנו

לא.יכול להיות שאני שאני טועה ואתם צודקים,אבל עדיין לא הוכיחו לי

את העניין אחרת,וכל עוד שלא הוכח אחרת אני מאמינה בזה שזה נכון.