לו החיבוק היה יכול להביע רגשות ומילים שאני
רוצה להגיד,הייתי מחבקת אותו חיבוק ארוך.לו החיבוק
היה יכול למחות את הדמעות המלוחות שמציפות אותי
כל פעם מחדש,לא הייתי נותנת לו לעזוב ולו לרגע אחד.
כשאני חולמת עליו בלילות,אני חולמת שאני משוחחת איתו
בטלפון,שואלת לשלומו,ושומעת את קולו שעונה לי שהכול
בסדר איתו,למרות שזה לא אותו דבר כמו לראות ולחבק
אותו חיבוק אחרון,כדי להזכיר לו עד כמה הוא חסר לי בחיי.
חלקכם בוודאי יגידו שזה יכול להיות בגלל הגעגוע והחוסר
שעוד נותר בי,וזה אולי נכון.אולי טוב לו איפה שהוא נמצא
והוא מסתכל עליי מלמעלה,משגיח מידי פעם,גאה בי על
הישגים שעשיתי. אם יכולתי לראות אותו שוב הייתי בוודאי
מחבקת אותו בבכי שממלא את החולצה שלו בדמעות
המלוחות שלי.ולא עוזבת לשנייה.
זה בחירה שלי להיות לבד .אימי אומרת שאני מדברת שטויות,
ושלהביא ילדים או להתחתן וכולי,זה טוב.אני לא איזה כפוית טובה
שלא מודה לה על כך שהיא ואבי ז"ל הביאו אותי לעולם הזה.ממש
לא.אבל אני מרגישה שהיא מכריחה אותי בעצם להמשיך את השושלת
ולנהוג לפי הנורמה.למה היא צריכה לתת לי הרגשה כאילו אני חוטאת
בכך שאני אומרת שאני לא רוצה ילדים.כל פעם שאני מעלה איתה את
הנושא הזה מחדש היא טורחת תמיד להגיד לי כמה אני טועה,וכמה אני
מדברת עכשיו אבל בהמשך אני אשנה את דעתי,ואני עדיין בשלי,לא
זזה מהחלטתי.היא מרגיזה אותי בזה שהיא לא לפחות מכבדת אותי,
יותר מאשר מקבלת את זה. זה בחירה שלי בסופו של דבר,בטח שלא
שלה או של מישהו אחר מלבדי.אני היא זו שבוחרת בעצם להיות לבד,
בלי מחויבות מסוימת כלפי ילדים ובעל.כי אני בטח שלא ארצה לתת
להם להרגיש שהם נטל עליי ולהיפך.
ואל תדאגו אני לא מדוכאת או משהו כזה,פשוט הייתי צריכה
לפרוק את זה מעליי.וסליחה שמחקתי את הפוסט הקודם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנון