אני אחת שמחפשת עבודה

בתחילת החיים שלנו,אנחנו מתלהבים ומסתקרנים כמעט מכל דבר.זה נראה לנו

באותו רגע הדבר הכי מעניין.אנחנו לא מנסים דברים אחרים כי אנחנו עוד קטנים מכדי להבין ולהכיל את הכול.אנחנו מדברים,משחקים משחקים ושואפים שאיפות לדברים

שאין ביכולתנו להשיג.כשאנחנו מגיעים לאיזשהו גיל שבוא נקרא לו אמצע החיים,אנחנו

די מנסים לשלב עצמנו בתוך שיגרת החיים וכבר לא מסוקרנים כמו שהיינו פעם.כי פעם

אם הסתקרנו מלראות אחרים עפים לחלל,היום אנחנו כבר יודעים שלא נגיע לשם,כי בשביל ההנאה הזאת צריך הרבה דולרים..אנחנו מנסים לחפש ולגבש את עצמנו תוך

כדי שאנחנו מגלים כל מיני דברים על החיים ומפה לשם מנסים לשרוד.אחרי שכבר

אנחנו מגלים את הכול על עצמינו ואנחנו כבר די מושלבים איפשהו שם היטב,אנחנו

לאט לאט מבינים שלהשתלב בחברה זה כבר בלתי אפשרי כי אנחנו נעשים מבוגרים

מידי ומאבדים אנרגיות.ואולי ככה מרגיש מי שמרגיש מבוגר מידי ולא איני.למרות 

שמזה בכלל להיות איני.סך הכול עוד משהו שחולף למשהו אחר...אז למה בכל זאת 

אנחנו מרגישים זקנים?