אני אחת שמחפשת עבודה

זה תמיד יבוא אחד אחרי השני כי ככה זה יצא.אני זוכרת כמעט במדוייק את כל מה שהיה באותו יום,ואני גם עכשיו יודעת את הסיבה.מפני שעד לפני כמה שנים לא הבנתי אותה מפני שלא רציתי להתמודד איתה אז ויתרתי עליה.והיום שאני יודעת ומבינה גם למה ומאיפה זה בא,אני כבר שלמה יותר עם מה שקרה.אני זוכרת את אבא שלי ואת סבא וסבתא שלי משני הצדדים,חוץ מאחת שלא הכרתי,אבל דרך תמונות וסיפורים עליה עוד איכשהו אני יודעת איך היא נראית ויוצא לי שאני מרגישה הכרות איתה גם

אם זה לא היה.אני זוכרת ורואה את התמונות שנמצאות באלבומים הגדולים ודרך ציור אחד שאחותי ציירה בו את סבא שלי בצורה מושלמת שנראה אמיתי מאוד,ומרגישה צביטה קטנה בלב שאני חצי ממה שקרה אני לא זוכרת כי לרוב הייתי קטנה מידי.זה מציק לי שאני לא זוכרת את הכול,אני יודעת שאני אמורה אבל אני זוכרת לצערי רק כמה חלקים קטנים ואם אני לא זוכרת משהו שאמא או אחותי מספרות לי אני בלב שלי בוכה.תוהה למה זה קורה.למה פשוט אי אפשר לזכור את הכול ולא לשכוח..ואז אני מפחדת שמא אני אשכח לגמרי ורק התמונות יישארו לי יחד עם הזיכרון של האובדן..