אני אחת שמחפשת עבודה

נכון שאנחנו קטנים אז יש את ההרגשה שהיומולדת שלנו זה כל יום? כי איך שלא תנסו

לראות את זה,הימים עברו להם די מהר יחסית או שפשוט מה שקורה זה שאנחנו זוכרים

רק את הימים האלו ולא שום דבר אחר מלבד זה.כאילו שאר הימים איכשהו התאדו להם

באוויר .שהייתי קטנה הייתי משקיעה ביומולדת שלי.בהתחלה,זה היה עם המשפחה

בהמשך עשו לי מסיבת הפתעה.אני זוכרת ביקשו ממני לרדת עם הכלבה שלנו ושרציתי

לעלות חזרה הביתה,ולא נתנו לי אז התחלתי להילחץ ולא הבנתי למה הם משאירים אותי

ככה למטה,אז שבסוף "הסכימו",עליתי וראיתי את כל החברים והחברות שלי מבית הספר צועקים לי "הפתעה".אחותי וחברה שלה דאז,התחפשו אפילו לליצנות ועשו לנו כל מיני

קטעי בידור,הפעלות ואינטרקציה.שזה היה נחמד ומאוד מתאים לאותו זמן וגיל.אבל אם אני יבוא וינסה לשחזר את כל זה היום,זה יראה מאוד ילדותי וטיפשי כאחד.וזה בלי להחשיב את הצבא שעשו לי הפתעה,שהיות ולא רציתי להרוס להם החלטתי לשתפף פעולה..אני לא נגד הפתעות אבל יש גבול.אני יותר מעדיפה לדעת שעושים לי הפתעה מאשר לחיות בספק

אם אנשים זוכרים או לא.