אני אחת שמחפשת עבודה

והכל בגלל השכנה שלנו,חברה של אימא.שחשבה שהיא שכחה את הגז שלה

דולק.היות והיה אצלנו מפתחות שלה,היא צילצלה לנייד של אימא שלי שבמקרה

היה בבית ושאלה אותי אם אני יכולה ללכת לבדוק.אימא ואחותי לא היו בבית.הן היו

אצל השכנים ממול באותו זמן.לא מצאתי בהתחלה את המפתח אז אחרי שחיפשתי

וחיפשתי ולא מצאתי,התקשרתי לאחותי שהייתה היחידה שלקחה נייד ושאלתי אותה

ואת אימא איפה המפתח של הבית שלה.שמצאתי אותו,יצאתי לשנייה מהבית יחד

עם שני המפתחות,שלה ושלי,ובדקתי שהכל אצלה בסדר.שראיתי שהכול בסדר נעלתי

את הדלת וחזרתי הביתה.צילצלתי אליה ואמרתי לה שהיא יכולה להפסיק לדאוג,הכול

בסדר.אחריי משהו כמו שנייה לא ידעתי אם סגרתי טוב את הדלת שלה,אז בלי כוונה

לקחתי רק את המפתח שלה ואת שלי שכחתי,איך שבאתי לחזור הביתה,הדלת שהייתה

קצת פתוחה ננעלה.וככה,אני עם גרביים בלבד,לא ידעתי מה לעשות.לחזור לבית של

השכנה ולראות איפה יש לה מפתח שלנו (כי ידעתי שאימא הביאה לה) ולחטט או לחכות

שהן אימא ואחותי יחזרו הביתה.אבל אז ראיתי שהשכנה מלמעלה,שכנה אחרת,שבוא

נגיד לא הכי אהודה על אחותי אבל זה סיפור אחר,באה הביתה.אז נאצלתי לשאול

אותה אם יש לה במקרה מפתח שלנו,כי חשבתי שאולי אימא נתנה גם לה אבל לא היה

לה.אז היא שאלה אותי אם לצלצל לאחותי,אבל שהיא צלצלה,אחותי לא ענתה לה,כי

כמו שאמרתי היא לא הכי אהודה עליה,אז היא נאצלה לצלצל בשבילי מהנייד שלה,כי

לי לא היה נייד,לבית של השכנה ממול.בקיצור דיברתי איתה,עם השכנה בבניין ממול,

היא צחקה צחקה הרבה,הרבה מאוד אבל בסוף היא אמרה לאימא שלי ואימא

באה להציל אותי..

היה טוב שוב לחזור לשוחח איתה.באמת.אפילו אם זה היה נורא קצר.למרות

העליות והמורדות שהיו לנו,היא ידידה בסך הכול טובה.אז נכון לא ידעתי שעוד

אחת מהחברות שלנו התחתנה ונכון אני עצמי גם לא שמרתי מי יודע מה על קשר.

כי אפילו היא עצמה הודתה שגם היא לא הכי שמרה איתי על קשר.אז זה בסדר.

אבל לא רציתי ואני לא רוצה להיות תלויה רק בזה.אני כן רוצה להמשיך להיות ידידה

שלה,אבל בין היתר גם ליצור עוד חברויות עם אנשים אחרים,נוספים.אז מצד אחד

זה היה טוב,כי זה עורר את כל הזיכרונות מהעבר.היא הזכירה לי אפילו מקרה אחד

שבו רבו שתי חברות אחרות שלנו על כיסא ושידיד אחד שלה שאני גם אותו מכירה

מהצבא,שצילם את כל האירוע,העלה את זה לפייסבוק.אז זה היה מצחיק להיזכר,

אבל מצד שני,זה היה קשה.זה היה קשה כי זה העלה גם את הזיכרונות שנורא

התאמצתי לשכוח.רק לכל מי שתוהה,אני סטרייטית.אז בלי כל המחשבות האלה.

סבבה? סבבה.

הוא הזכיר לי את הסופר השכונתי שיש לנו בעיירה הצחוחה שלנו.ראשון.

בסופר הזה אחד מהבעלים או המועסקים,אנערף,נראה לי שאפילו הוא עצמו

לא יודע מה הוא עושה שם.אבל השם שלו זה דוב.אל תשאלו למה,אני עצמי לא

כל כך יודעת.לא שיש לי בעיה עם השם עצמו אבל זה נראה לא הכי תואם את

האישיות שלו.בכל אופן,הבן אדם שרוך,נראה כמו נעל ויש לו חתיכת קרחת באמצע

הראש,ששאר השיער שלו צועק הצילו.הוא מסתובב ברחבי הסופר בנדמה שהוא

מחפש משהו אבל לא יודע בדיוק מה.אבל הוא מחפש.הוא מדבר תמיד כאילו סוף

העולם הגיע והלוואי והוא היה זוכה בלוטו.בקיצור אדם ממורמר.כל פעם שאני ואימא

שלי באות לשם,אנחנו רואות אותו מעשן סיגריה,ומגרד בראש.מגרד בראש וחושב.

ניסיתי לדעת מה והגעתי למסקנה שהוא כנראה חושב לעצמו אם פעם לסופר הזה

היה פוטנציאל והיה משגשג,וכולם היו באים אליו,היום כבר לא.כולם מעדיפים את

השווקים כבר.אף אחד לא רואה את הסופר הזה ממטר.לא כמו פעם.פעם היו באים

רק לבורקס.הבורקס שעוד היה סמי בורקס.היו מכינים אותו אומנם מקפוא אבל כולם

ידעו שסמי בורקס הוא הבורקס הכי טוב.אנשים היו מחכים שעות רק בשביל הבורקס

הזה.ברגע שהוא היה רק יוצא אנשים כבר היו חוטפים אותו יחד עם העיתון של

יום שישי.ואחרי שהוא כבר הולך הוא מתנשף וחושב בטח:אהה,היו זמנים.