אני אחת שמחפשת עבודה

ברור לנו שלחיות אנחנו לא נחיה לנצח,אף אחד עוד לא המציא

תרופת פלא שתבוא ותעשה אותנו אלמוות,ואם כן,אני בהחלט לא יהיה

מאלה שירצו אותה.החיים בשבילי זה לא רק העניין של מה משאירים

מאחור,אם יתגעגעו אלינו או לא.זה מסע של השלמה,למידה.הבנה,קבלה,

שינוי דברים שעשינו במשך החיים,לנסות להספיק דברים שלא עשינו ויש

לנו עוד הזדמנות לעשות.החיים מלאים בהמון הזדמנות שנייה.המוות זה

לא רק הלוויה,עצב כאב ושכול,זה ההשלמה והקבלה הסופית של הכול

ביחד.זה המשמעות שבה סוגרים מעגל והיכולת של להמשיך הלאה.זה

נשמע לכם בטח מוזר פתאום שאני מדברת על חיים ומוות,אז העניין הוא

שבמשך הרבה שנים כעסתי על אבי ז"ל שעזב אותי בגלל מחלה ארורה

שלקחה אותו מאיתנו,מאימי מאחותי וממני.חשבתי שהמוות הוא דבר

אנוכי,שבאותו זמן שהוא הלך לנו כאב והוא לא מבין עד כמה.רציתי

המון פעמים לשאול אותו למה,למה הוא הלך מאיתנו בלי לבקש רשות.

אני עדיין רוצה לקבל על זה תשובה,אבל אני מבינה שאולי התשובה

הייתה כל הזמן מול הפנים שלי וזה שלאבי הייתה משימה,משימה

שכשהוא השלים אותה הוא היה חייב ללכת חזרה.

שאף אחד אחר יגיד לנו להחליש,ונכון שברכב שלנו אנחנו נוסעים לנו

עם מזגן שמקרר בקיץ ומחמם אותנו בחורף,ונכון שאם אנחנו נוסעים

לבד אין מי שיבוא ויעיר לנו על הנסיעה ויגיד לנו כל שנייה תיזהר יש  

מאחורייך רכב אחר או עצור חתול/ה!,ונכון שאנחנו ברכב שלנו מרגישים

הכי מוגנים והכי בטוחים יותר משאנחנו ניסע אי פעם עם אחרים,למרות

שהם עצמם נהגים מנוסים עם ותק של 30 שנים.הכול נכון,אמת ויציב,

זה כיף ענקי שיש לנו רכב פרטי משלנו.אין ספק בכך.אבל וזה אבל ענקי

אנחנו משלמים ביטוח רכב מקיף,ביטוח נהג חדש,ביטוח נהג אחר מעל

גיל 24 עם ותק של שנה,ביטוח גניבות,ביטוח אזעקה לרכב במידה וייגנב

ואחרון חביב ביטוח גניבה של מערכת הסטריאו היקרה שרכשנו,וכל זה

לא כולל את ההלוואה העצומה שעשינו בבנק כדי לרכוש את הרכב שאנחנו

עוד משלמים לאט אבל בטוח..אז מה שווה בעצם רכב עם רק משלמים

עליו ומשלמים עליו בלי הפסקה ומידי פעם נתקע על הכביש כי הסוללה

נחלשה או יש לנו פנצ'ר רצחני ואנחנו מחכים לגרר? או אז התשובה היא

פשוטה מאוד,יש לנו את הפרטיות שלנו! אנחנו יכולים לעזור,ללכת לכל

מיני מקומות בלי שנצטרך לחכות מאתיים שנה לאוטובוס,והכי חשוב

אנחנו לא תלויים באחרים.אז בגלל כל הסיבות הנ"ל ולמרות הכול

טוב שיש לנו רכב פרטי שהוא רק שלנו עם כל החפצים שאנחנו

זורקים לתוכו..

ובכן ההסבר הוא פשוט,אני קוראת לה בשמות חיבה כי: א' - היא חמודה לאללה,הפרצוף והאף הקטן שיש לה שוברים אותי כל פעם מחדש בקלות.

ב' – אחרי כל כך הרבה שנים שהיא איתי אי אפשר שלא להתחיל לקרוא

לה בכל מיני שמות חיבה.כל יום בערך אני מוצאת לה שם חיבה חדש,

יש שמות שנשארים זמן רב ויש שמות שנשארים רק יום אחד לדוגמא:

רח' ז'בוטינסקי פינת ארלוזרוב או בוזי הרצוג. הכלבה שלי כמו שכבר

סיפרתי לכם בפוסטים קודמים היא גולדן רטריבר לבן שהפכה לאט,לאט לבהירה.כשסיפרנו אותה בקיץ וכשהחזרנו אותה הביתה היא הייתה לבנה

וכל כך חמודה שזה היה קורע לב,במיוחד עם המבט החודר שלה שהביט

עליי במן מבט של "סיפרו אותי,אני גיבורה!". היא כלבה מאוד צייתנית

ושומעת לכל דבר שאנחנו אומרים לה,אם אני אומרת לה לכי להביא לי

את העצם האדומה שלה היא ישר הולכת ומביאה לי אותו.כזו היא הכלבה שלי,קטנה ומתוקה.קשה מאוד לעמוד בפניה וזה למה אני מכנה אותה

בשמות חיבה..

אני לא נכנסת לבלוגים של אחרים מהסיבות שכמו שכבר אמרתי

לכם בעבר,בגלל הגיל שלי ובגלל שיש רוב של אנשים שלא אוהב את

התגובה שאני משאירה לאחרים.לדעתם התגובה שרשמתי להם היא

טיפשית וחסרת כל היגיון,למרות שלעיתים לא הגבתי אצלם אלא יותר

לחברים שלהם (מה שלא ידעתי קודם) והם בעיקרון מדברים בשמם,מה

שעושה אותם כאילו הסנגורים שלהם.והאמת עד היום אני חוששת כל

פעם להיכנס שמע יופיע לי תגובת נאצה מעליבה ואצטרך למחוק את

הפוסט שבו רשמתי מה שאני מרגישה או שוב להסתיר את גילי בבושת

פנים ולנסות לשנות את תוכן התגובות חוץ מהשם כמובן,שלא ירגישו

שזו אני,כי אני לא אסתתר בשמות כמו "ללא שם" או רק שם אחד בלי

קישור או כל דבר אחר.בגלל זה אני מעדיפה יותר להיכנס לטבעות

שאחת מהן נמצאת בניהולי,לרשימות או לתגובות שנמצאות כאן כי

זה הרבה יותר בטוח.אז לכל מי שתהה לו בין היתר למה אני לא

נכנסת כמו בעבר אז הרי לכם הסיבה והתשובה.