אני אחת שמחפשת עבודה

אומנם עוד לא קיבלתי את המשכורת הראשונה שלי,אבל יש לי המון חלומות שאני

רוצה להגשים.המון דברים שאני רוצה לרכוש לעצמי ולהתחיל לעזור.שאז לא יכולתי

להשיג אותם,שתקתי,לא אמרתי מילה כי לא עבדתי,גם לא חשבתי שיש לי זכות להגיד

אותם.אבל עכשיו בגלל שמצאתי עבודה,ועבודה שלא מעט עברתי בה מכשולים,אני

עכשיו יכולה להגיד בשקט וגאווה מה אני רוצה,אני יכולה להגיד מה אני אקנה לראשונה

בכסף שלי.בהתחלה רציתי לעשות את הניתוח שרציתי,שכל כך התאמצתי בשבילו אז

בזמנו,שאף רופא לא אישר לי.אחר כך רציתי לנסוע לחו"ל,לניו יורק,עיר חלומותי.אבל

היום אני רוצה קודם כל לכסות חובות,כל מה שנשאר לי לשלם,ואולי אחר כך להתחיל

את כל הרשימה הזאת לאט לאט.להתחיל באמת להרגיש שאני קוצרת את הפירות.אבל

אתם יודעים מה כן אני יכולה לקנות עכשיו? זה בטח יישמע לכם דבילי ותשאלו מה אני

בדיוק אעשה עם זה אבל שאני רואה את המיקסר הזה בכל תוכנית בישול אני חולמת

שגם אני רוצה אחד כזה,שגם אני רוצה לרכוש,כי הוא נראה מצויין ומגניב! ואם להיות

כנה ההרגשה שלי בכלל כרגע הוא שכל החלמות שלי מתחילים לרקום עור וגידים וזה

הרגשה נפלאה שלא הייתה לי כבר הרבה שנים.שפתאום באמת המילה אפשרי נהיית

יותר ויותר אמיתית.

שיש בעבודה בוס או סתם מישהו שנראה לי בעיניים מה לעשות,לא בשליטה,לא

רע בכלל,אז את מחייכת ומראה שאצלך הכל פיקס.שהוא שואל אם הכל בסדר או

אומר לך לעשות דברים,את מפגינה יכולת שליטה מלאה וביטחון,מתנהגת כמו שתמיד

את מתנהגת,לא שונה מידי,אבל בלב את אומרת לעצמך חבל שכל החתיכים או שהם

מבוגרים מידי או שהם תפוסים.והעניין הוא שזה לא מתוך חלילה מה שבדר"כ נהוג

לחשוב,או משהו אחר שגם זה לא,זה פשוט נראה לי שאם כל הדיבורים שיש לגבי כל

עניין האהבה,חבר,וכל הכלול שלאחרים יש ולי לא,גורם לי מצד אחד לרצות ולחשק

גדול,למרות שאני משאירה את הכל פתוח ולא רודפת,אבל מצד שני פתאום מסביב

כולם מתחילים להראות יפים וחמודים שמקודם הם אפילו לא היו בקו המחשבה או

כתור סתם הדחקה.ולרגע זה,זה מתחיל להציק לי למה אני לבד עדיין,אם זה בכלל

בסדר בגילי,אם אני נורמלית.שלאחרים בגיל שלי כבר אוטוטו נשואים ומתכננים עתיד

מזהיר ואני אפילו עוד לא התחלתי אותו.

אני יאמר לכם את האמת,אני חשבתי שאני אשנא  את הבנות א' וש',שאני לא אסתדר

איתן אלא אם כן אני אסתדר רק עם כל אחת מהן בנפרד או שאולי עם א' יותר אבל

אני מבינה שטעיתי.כי אני מסתדרת אולי יותר עם השנייה.היום בכלל היא כינתה אותי

מותק,והתנהגה אליי כל כך חם שאפילו לא דמיינתי.ובכלל כל השאר גם התחילו להיות

ככה.אחד השותפים שם שהגיע על הבוקר מוקדם יותר ממני,התחיל להסביר לי ולהיות

כל כך נחמד כשבהתחלה בקושי היה משהו או שהבוס הראשון (שקיבל אותי) פתאום

רוצה שאני אעשה שליחויות שאולי אני חושבת שעושים באמת רק אם סומכים על הבן

אדם וזה מחמיא לי.בעבודה חשבתי שאני אפחד מלעשות מלא דברים אבל ברגע שאני

עושה את הצעד הראשון אז זה פחות מפחיד כמו בפעם הראשונה.אני מתחילה לקלוט

דברים שלא חשבתי שייקח לי מעט זמן וכמה פעמים של הסבר.ייקח כמה שייקח אבל

אני מתחילה להבין שאני צריכה להפסיק עם הפחד.אני לא יודעת אם אני רוצה להיות

חברה שלהן או של מישהו שם כי כל המחשבה שלי זה לעשות מה שאני צריכה וללכת

אבל כל עוד שאני יודעת שההתחלה הייתה קשה אבל עכשיו זה משתפר זה כבר סוג

של כברת דרך! אני מצטערת יקירי שאני קצת חופרת בפוסטים על העבודה שלי,אבל

בגלל שאני מצאתי יש לי חשק אדיר לחלוק אבל אל דאגה אני עוד אחתור לנושאים שאני בטוחה שיהיו יותר לכתוב.

אני יודעת שאני בכיתי המון בימים האחרונים,ולא סתם בכי אלא בכי אמיתי שיצא

באמת אחרי המון כאבים.אבל בעזרתכם ובעזרת וחומות של תקווה הצלחתם לעודד

אותי ונתתם לי עוד כוח להמשיך ולא לוותר,אז אני באמת אומרת,המון תודה.ושלא

תבינו לא נכון,אני לא מתחרטת על זה שבכיתי.בכלל לא.זה מה שאני הרגשתי וזה מה

שרציתי להוציא באותו רגע.אני לא מרגישה צורך להגיד על זה סליחה.חוץ מזה,יכול

להיות שכן ויכול להיות שלא שאני עוד אבכה המון בגלל העבודה והיחס.אבל מה שכן

ונכון לעכשיו זה שעכשיו מתחיל להיות קצת יותר טוב,ההרגשה מתחילה להיות אחרת.

הבוסים עדיין נחמדים ובאמת אני מקווה שהם ימשיכו ככה,ולא ישנו את עורם.כי הם 

נראים לי אחלה וכנ"ל שאר העובדים.לאט לאט מתחיל להיות יותר טוב.אז בעצם אתם

צדקתם,כל התחלה היא קשה,וזה לא שלא ידעתי אבל פשוט עכשיו יצא לי להרגיש

איך זה בשטח.לגבי  לימודים,כמובן שאני עוד ארצה להשלים בגרויות,על זה אני לא

אוותר,כי אני רוצה להתקדם בחיים.אבל לפחות ממה שזה נראה כרגע אני לא אלך,

לא אחרי שהתקבלתי כך שאני אדחה את זה כנראה לשנה הבאה.לתגובות בפוסטים

הקודמים וכל השאר,כמו שאמרתי,אני אענה כבר מחר,כי רק מחר זה סוף השבוע

ויהיה לי זמן להכול.