אני אחת שמחפשת עבודה

אם אהבה הייתה קיימת בי אני לא חושבת שהייתי רוצה אותה

זה גורם ליותר מידי רגשות.גורם לראש לדמיין יותר מידי מחשבות

גורם ללב יותר מידי כאב וצביטה שמגיעים ישר אחרי שמרגישים

אותה כמו בוקס חזק שמקבלים הישר בבטן

אהבה אולי זה דבר מקסים ויפה,אולי אפשר לדמיין אותה

אבל היא לא בשבילי.לא אהבה

אני לא מרגישה שהאהבה חסרה לי,הלב שלי לא מרגיש צורך

הלב שלי לא ריק מחוסר הוא מלא באהבה אחרת

ללב שלי כרגע אין מקום לאהבה נכזבת.אני לא רוצה,תודה

אומרים לי שעוד תהיה לי אהבה.שהיא תגיע שאני לא אשים לב

אך איך אפשר אם אומרים לי שמה שאני מרגישה עכשיו זה מטופש

איך פתאום רוצים שאהיה בזוגיות אם ממעיטים לי ברגש

אז לא תודה,אני מוותרת.אם אהבה קיימת אז אני לא רוצה אותה

אם אהבה קיימת אני מאחלת אותה לאחרים שיקחו אותה

שיהנו ממנה.אין יותר ממני מאושרת

הלב שלי מלא באהבה אחרת.אהבה שלא תלויה בדבר

אהבה שלא מאכזבת או מכאיבה או רומסת

אהבה זה אולי דבר מקסים ויפה,אולי אפשר לדמיין אותה

אבל היא לא בשבילי.לא אהבה

אבל אני לא מרגישה שהאהבה חסרה לי,הלב שלי לא מרגיש צורך

הלב שלי לא ריק מחוסר הוא מלא באהבה אחרת

ללב שלי כרגע אין מקום לאהבה נכזבת.אני לא רוצה,תודה

קשה לכתוב דיעות.לא משנה איפה.כאן או בפייסבוק.קשה.קשה אפילו לכתוב סתם משהו שיושב על הלב

מבלי שיהיה את האחד הזה שיהיה חייב לכתוב כמה זה לא בסדר וכמה זה לא נכון וכמה שאני טועה..

אז אוקיי,לא אמרתי שעל הכל אני יודעת ולא כל הכל מבינה,ונכון,אולי אני צריכה ללמוד את הנושא ואת כל העבודות ואחרי זה להתווכח איתם,אפשר להתווכח על זה,אבל למה להם מותר הכל ולי תמיד אסור?

למה לי למשל אסור להיות מצחיקה ולהם כן? מה,הם עושים את הצחוק ליותר טוב ממני? למה אם אני רוצה

להביע את הדיעה שלי,לא משנה אם היא נכונה או לא,עזבו את זה לרגע,למה חייבים ישר לקטול? אם יש משהו

שאני טועה אז אוקיי,אין לי בעיה לכתוב "טעיתי" אבל הם? הם אף פעם לא טועים..? לפעמים הגישה הזו זה מה

שגורם לי תמיד להתחרט על מה שכתבתי ופשוט למחוק את זה.זה מה גורם לי להרגיש במחילה "חרא".

אולי אני באמת לוקחת יותר מידי ללב..ואני יודעת,אני יודעת שאלה דווקא האנשים שאני לא חייבת "לפחד"

להביע את הדיעות שלי או להעמיד אותם במקום,אבל הרגישות שלי,הרגישות המאוד חזקה שלי לא נותנת לי.איכשהו אני "נופלת" בלא להיפגע מהם ולא מנסה לכתוב פעם אחת בחזרה "אז מה"!

אני אוהבת את החורף.לא אכפת לי שיגידו שהוא דכאוני,מרגיז ובגלל שיש גשם בחוץ ובגלל שיש כאלה ובע"ה

בע"ה שגם אני אתחיל לעבוד אני גם אצטרך לנסוע בגשם לעבודה וזה יהיה מעצבן לחלק מהאנשים לפסוע בגשם ולהירטב או שהמטריה פתאום תיזוק בגלל הרוח,אני, אני בפנים אפילו שאולי גם אותי זה יעצבן אני יאהב את זה.כי אני אוהבת את החורף.ולא אכפת לי להירטב.טוב אולי קצת,כי לא באמת בא לי להתקרר,אבל אני אוהבת את החורף.הריח הזה שנשאר אחרי הגשם,האוויר הטוב והקר,ההתכסות בשמיכת פוך שבחוץ יש סופות,גשמים וקשת בענן,כמה אני אוהבת קשת בענן.

אם יש משהו בחורף שעושה את החורף לחורף זה כמובן מרקים.החורף זו ה-עונה! ואין,אין,כיף כמו מרק טוב

חם כיפי וטעים שמחמם.לא חשוב אם מרק ירקות או מרק תירס,אם יש מרק אחד שאני מאוד אוהבת להכין זה כמובן מרק העגבניות שלי הכה,כה מפורסם.יש פעמים שאני יכולה פשוט לחיות רק מזה.זה כל כך טעים שלא משנה מתי אכין אותו אני אהנה מלאכול אותו ובמיוחד להכין.וזה פשוט.באמת פשוט להכין.בקיץ לא שווה לאכול משהו חם,זה מבאס,ובחורף כמו בחורף רק מהמרק הזה יוצא שאני יכולה לאכול ממנו בהנאה.וזו גם אחת הסיבות שאני אוהבת חורף,בגלל המרק עגבניות הזה.

תמונה להמחשה :

אני חושבת על זה ואני אומרת לעצמי : "איזה מזל שהוא לא אישר אותי בפייסבוק" ..

אין לי חרטות שלחצתי על שליחת הבקשה אבל אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם באמת הוא היה מאשר אותי?

הייתי כותבת תגובות על סטטוסים שהיה כותב,שלא בטוח שהיה עונה לי או עושה לי לייק עליהם רק בשביל לעשות לו טוב אבל בעצם לקחת סיכון להיראות כמו גרופית אובססיבית או חלילה כיחצנית,כמו שיש לא מעט כאלה שהיו חושבים,כי כשאני מפרגנת אז יש מצב שזה יכול להתפרש ככה,או שאם היה מגיב אז הייתי שמחה אבל רק לאיזה רגע?.לא יודעת..

זה לא שפגשתי בו או הייתה לי איזשהי אינטרקציה כלשהי,אפילו לא הודעה או מסר בפייסבוק לא קיבלתי שהייתה גורמת לי להבין שאני סתם עושה מעצמי צחוק,ואז ניחא,כמובן במרכאות,אני יכולה להגיד שיש לי איזה "שברון לב",אבל לא,אני לא פגשתי בו ולא כלום אז מה בעצם אני צריכה להרגיש חוץ מתהיות והבנה.

הבנה שבין היתר לא היה סיכוי שהוא היה מאשר אותי.עזבו לפגוש או לא לפגוש בו או כל דבר אחר,אני לא מכירה אותו אז למה שהוא יכיר אותי? הוא לא חייב לי.אפילו אני למשל לא מאשרת אף אחד שאני לא מכירה אז למה שהוא.חוץ מזה,שוב כל העניין של גרופיות.לא אוהבת להיחשב ככה גם אם זו רק אני שאחשוב ככה.

אני לא אומרת שאני מעכשיו שונאת את הבן אדם,לא,ממש לא,להיפך,אני אוהבת את הבן אדם כתור מה שהוא מייצג ומה שהוא עושה,הוא עדיין חתיך והוא עדיין הכל,אבל הפעם בשונה ממה שהיה לי עם אלירז שדה בזמנו,אני הרבה יותר חכמה והרבה יותר מודעת לעצמי ולזה שאני היום פחות תמימה והרבה יותר חזקה ממה שהייתי.