אני אחת שמחפשת עבודה

פעם היה נשבר לי הלב 

פעם לא הבנתי למה זה כואב

למה אני מרגישה עצוב בפנים

לא ידעתי אם ככה מרגישים שמתאהבים

פעם לא הבנתי למה אני מקבלת דחייה

חשבתי שמשהו בי לא בסדר

אולי עשיתי צעד לא נכון

אולי יותר מידי תעוזה

חשבתי שאולי בגלל שלא היה לי עבודה

חשבתי למה אף אחד לא מסתכל עליי כמו שאני רוצה

חשבתי שאני אולי לא מספיק טובה או יפה

פעם רציתי אהבה

הייתי רודפת אחריה לכל מקום שהיא הלכה

אבל איפשהו האהבה התחמקה

שיחקה במה שהיא רוצה

פעם רציתי לשנות את עצמי אבל

הבנתי שלא צריך לעשות הכל

שלא צריך ללכת אחרי החיפזון 

למדתי שזה בסדר שלא צריך לרדוף אחרי הכל

שלהיות רווקה זה בסדר

שאהבה לא חייבת לבוא בזוגיות

אהבה באה בעיקר מהסביבה

אז הבנתי שבכל זאת יש לי אהבה

היא לא באמת מבינה את זה,כי היא תמיד חוזרת לזה

לשכנוע,ל"אני לא מבינה אותך"

ללמה לא,לנסי שיחה בטלפון,לדחיפה הזאת

ללחפור לי שאני אהיה רווקה.אבל זו בעצם הכוונה

ללעצבן אותי!

ונשבר לי

נשבר לי כל הזמן להגיד לה שלא בא לי

נמאס לי מהניסיונות האלה

לא ביקשתי ממנה שתשדך לי

שתעשה את השידוכים שלה קודם כל לעצמה

שתעזוב אותי במנוחה

אבל היא לא מבינה,כי היא תמיד חוזרת לזה

אני מרגישה שאני מדברת לקיר

אבל הקיר יותר מקשיב ממנה וזה חבל לי להגיד

אז הלוואי שהיא כבר תפסיק

לנסות לשכנע אותי לזוגיות שתעשה לי רק כאב ראש

לזוגיות שתגרום לי לחייך אבל מבפנים לצרוח

לזוגיות שאני אשנא בה כל רגע

אני לא רוצה לרצות את כולם ולעשות את כולם מאושרים

וכולם וכולם אבל מה איתי?

אף אחד לא שואל אותי 

כנראה שלאף אחד לא באמת אכפת

אחרת היו מבינים אותי ולא גורמים לי לאי נחת

די,די כבר עם הקפצונים האלה

זה לא נחמד,זה לא מגניב,ולא,זה אפילו לא מצחיק.

זה עושה רעש,זה מחריש אוזניים,זה מקפיץ ומבהיל,וזה מפחיד את החיות

ובעיקר זה מסוכן מאוד!

אני לא מבינה מה טוב בזה? מה שווה להשוויץ בזה אם בסוף מישהו נפגע?

כל כך הרבה מדברים על זה ושוב ושוב כל שנה זה כאילו לא נתפס .. חבל מצד אחד שבמשטרה לא

עושים יותר.היו צריכים יותר לאכוף את זה בפיצוציות,כמו עם האלכוהול או הסיגריות,הבעיה היא

שגם אם יעשו מלא מלא חוקים אין טעם אם אין אכיפה..זה כמו עם הצואה של הכלבים. אז יש כל מיני

הבטחות שישימו מצלמות ויעשו דגימות וכו' וכו' וכו' אבל במבחן התוצאות אני מאוד בספק..מה שכן מצד שני

למשטרה אין את היכולת כמו שהייתי שמחה אם הורים היו יותר לוקחים חלק בזה,היו יותר מקפידים,היו

יותר ערניים,יותר קשובים.אולי אם זה יבוא מההורים זה יזיז משהו..כי עדיף למנוע את הדברים האלה מאשר

להצטער עליהם אחר כך ולהגיד למה לא עשינו קודם..

אני ידעתי שזו תהיה אזעקה אחת.או ככה לפחות אני הבנתי את זה.כשהגיעה האזעקה השנייה כבר חשבתי

שפה זה אמיתי.יצאתי מהדלת ואין אף אחד בחדר המדרגות,שנייה אחת אחרי,עוד אזעקה אבל לחלקיק של

שנייה ואז זה נגמר.בטלוויזיה היה כתוב שזו אזעקה אבל לא היה כתוב כמה תהיה אז חשבתי שאולי בכל זאת

השלוש אזעקות האלה זה חלק מהתרגיל ועכשיו אני מבינה מהחדשות שזו בעצם תקלה.. אם להיות כנה: זה היה

מפחיד.האזעקה השנייה הזכירה לי את המלחמה ההיא שהייתה והיה לנו בעיר פגיעה..התחושה הזו של הבום

שמרעיד את כל העיר מאוד הלחיץ אותי..אני לא מתיימרת להגיד שאני מבינה את אלה שחווים את זה יום-יום שעה-

שעה-דקה אחרי דקה,אבל אני בהחלט מבינה את התחושה הזו..תחושה מאוד מפחידה.תחושה שלא מספיק מגינים עלינו וכל אחד הוא בעצם ברשות עצמו.מי ייתן ולא נרגיש את התחושה הזו אף פעם.