אני אחת שמחפשת עבודה

עוף מכובס למשל הוא לדעתי עוף שיש לו טעם משונה משל עוף רגיל.הטעם בעוף,כל

הטעם שלו בעצם,זה בעור עצמו.אז שמוציאים את זה ועושים מה שעושים על מנת שהוא

יהיה מוכשר,טעמו פוחת.אני אוהבת כשרות,שלא תבינו לא נכון,חשוב לשמור על כשרות

בעיני.כי אם אני אוכלת בשר וחלב יחד זה עושה לי כאבי בטן איומים.כך שאנחנו מקפידים

בבית על כל דבר שנכנס.אם אני עצמי מבשלת חמין לשבת אני מבשלת קודם את הבשר,

סטייק,לפני שאני מכניסה אותו,מכשירה אותו שייצא כל האיכסה פיכסה.אבל בעוף אני לא

חושבת שיש טעם לשנות או להכשיר יתר על המידה.חוץ מלנקות אותו טיפה מכל מיני נוצות

קטנות שנשארו,לא צריך יותר מידי.גם ככה אני בטוחה שכשהוא מגיע לשווקים הוא מגיע

מספיק מוכשר גם ככה.וחוץ מזה,אני אוהבת עוף שמרגישים את הטעם שלו.שהרוטב

ששמנו באמת יורגש.אחרת מה הטעם בעמל שהשקענו.

חלמתי חלום מוזר.לא יודעת אם מוזר כי רוב החלומות שלי כאלה.אני יותר חושבת שזה 

פשוט בא מתוך געגוע או אמונה שאני רוצה להיאחז.החלום ניסה רק להראות לי יותר תקווה

מאשר מציאות.אני חושבת.כי מה שהיה בחלום זה פחות או יותר,סבא שלי ע"ה אומר לי דבר

מה חשוב שקשור באבי ע"ה,משהו שהשאיר בי אחרי שהתעוררתי סקרנות מאשר פחד.שאני

חושבת על זה,אני יודעת את מה שאני יודעת,כי אני יודעת מה היה,ובאיזשהו אופן אני תוהה

מה זה אומר החלום שלי מצד אחד.צד שני כל הזמן נכנס לי לראש שאולי מה שהוא אומר לי

זה נכון אבל מצד שלישי זה חלום ויש לי געגוע אז געגוע במצב כזה מאוד משפיע על המודע,

ויכול לתעתע.חלום  הרי זה משהו שהטריד אותנו במשך החיים ובא לעיתים אחרי תקופה

מסויימת מחדש בתוך התת מודע ומופיע בחלום כמשהו שהפריע ויש לו פיתרון שלא ממש

מצליחים לפעמים לפענח אותו.אז אולי זה מה שקורה לי עכשיו.

לא אכפת לי,אני את הספר שלי לא מחליפה.אם חס וחלילה יקרה שהוא יעזוב ויפתח

במקום אחר אני ארדוף אחריו עד לשם.ללכת לאחרים זה בעיה.יכול להיות שהם יהיו גם

טובים,אין אפס.למשל יש לנו בשכונה עוד ספרית אבל היא יותר מניקוריסטית (היא גם

עשתה לי גבות,אבל התחרטתי על הרגע כי היא עשתה לי את זה איום ונורא,ולקח לגבות

שלי זמן להחלים) אבל זה לא העניין,העניין הוא שהיא בין היתר גם מספרת.ויכול להיות

שמה שמפריע לי אצלה זה שהיא מספרת טוב,היא עושה עבודה טובה,אבל אם היא נניח

גוזרת קבוצה של שיער ואחרי שהיא בודקת את עצמה ורואה שאולי יש גזירה לא טובה

היא מתקנת וזה יוצא יפה.וזה מה שמפריע לי.התיקון הזה.אני אוהבת שעושים עבודה חלקה

לא מנסים לראות איפה הטעות.אני לצערי אוהבת מושלמות.כי בכל זאת,ברגע שכסף מעורב

אפשר להבין ועוד שיער שלי,על אחת כמה וכמה.היא שואלת מה אנשים אוהבים,אבל אצל

הספר שלי זה לא קורה.אם הוא מספר אז הוא ישר מספר ישר,הוא לא מתקן את עצמו.וזה

מה שטוב.אם הוא גוזר והוא רוצה נגיד לגזור עוד אז הוא יגזור אבל לא ייתקן.הוא מייעץ אנשים

לפי הטיב השיער שלהם ולפי מה שיעשה אותם מרוצים.הוא קולע למטרה.אז נכון הוא יקרן,

אבל זה שווה את המחיר הזה שאני משלמת.אני גם לא יכולה לתאר לעצמי הולכת למישהו

אחר.כי הוא מכיר את השיער שלי הכי טוב.והוא ספר שלי שנים,אז אני יכולה להחליף אבל

זה לא יהיה יפה.אם הוא לא היה יודע את העבודה מילא,אבל הוא יודע.אז למה שאני אלך?

אע"פ שהוא יקר.ואם אני הולכת אז בהחלט זה לא כל יום.אז זה כבר טוב.

וואלה,נמאס לי כבר לשמוע את השירים של היי פייב."אולי אני סתם עומד על צוק,אולי כל

העולם עסוק (בטח שהוא עסוק,הוא עסוק בלמצוא עבודה!)".הבנו, זו הייתה להקה שמראש

הייתה ניסיונית (ניסיונית? אתם עושים צחוק? זה ניסיון זה,מעניין מה היה הלקח) חבורה של 5

צעירים,שהיה להם כישרון אבל לצערי היופי זכה.כולם העריצו רק את אמיר כי הוא היה היפה

של החבורה,רק אחרי שאחר מהם התחתך aka אייל דסאו גם אותו התחילו לאהוב.למרבה

הפלא וההפתעה יצא שהכרתי את אחת האימהות של אחד מהם בצבא.אגב,אישה מקסימה

(ברצינות לא בצחוק).למשך תקופה מסויימת זה היה כיף.כי כל פעם שחיילת חדשה הגיעה

אלינו למשרד היא ישר הייתה שואלת אם היא ה-אימא.אני עצמי הסקתי את המסקנה הזאת 

לבד שהיא האימא אבל אצל אחרים זה היה מצחיק.היו לה פשוט מלא תמונות במשרד אז זה

הביא קצת רייטינג קטן לעניין.בקיצור אני הערצתי אותם.היו לי המון דיסקים שלהם,אספתי כל

כתבה,פוסטר.זכיתי לראות 2 מהם פנים מול פנים.אחרי שהם התפרקו וחצי מבנות ישראל

חתכו ורידים,אני התעסקתי בלזרוק תקליטים,פוסטרים וכל זכר שהיה לי מהם רק כדי שלא

ידעו שהערצתי אותם.אף על פי שכשאמיר יצא בקריירת סולו (זה היה לפני הטאקל)  אני מודה

שקניתי את 2 הדיסקים (הכושלים) שלו ואחרי כמה זמן גם אותם זרקתי.אבל כן היה תקופה

שהתכחשתי לזה.אמרתי לעצמי שבשביל להעריץ מישהו עדיף שזה יהיה מרחוק.ככה שאני

רק מעריכה אומנים ולא מעריצה אותם.אבל כן נמאס לשמוע אותם.לא צריך לזרות מלח על

הפצעים.תשאירו אותם מאחורה ותנו לנו לשמוע בשקט מוסיקה אחרת.