אני אחת שמחפשת עבודה

האמת שרציתי לשים את הפוסט הזה בערב,אבל בסוף התחרטתי..הוא מספיק

חשוב לי בשביל לשים אותו שוב,אז קבלו אותו.

מה אפשר לעשות שגלעד שליט לא כאן.כל שנה כותבים כמה עצוב שהוא לא

פה,וכל שנה אומרים לנו אל תהיו שמחים כי איך אפשר לשמוח שגלעד שליט לא

פה.אבל אם כל הכבוד,הכאב והצער שבזה,אני באמת מבינה ורוצה כמוכם מכל

הלב שהוא יחזור,שלא תחשבו שלא,הלוואי שהוא יהיה כאן שנה הבאה.אבל קודם

כל,הכאב הוא יותר של המשפחה ופחות שלנו,ומי שאמור להחזיר אותו זה בוודאי

ובוודאי לא אנחנו.אנחנו לא אלה ששלחנו אותו לשם להילחם,זה הממשלה.אנחנו

יכולים רק לתמוך ולקוות שהמדינה שלנו תתעורר ותעשה יותר על מנת שזה יקרה.

כמו למשל להציב להם אולטימטום אחת ולתמיד.אבל בינתיים,אי אפשר לכתוב כל

היום אל תהיו שמחים,תחשבו על גלעד,אל תעשו את זה ואל תעשו את זה כי גלעד

שם,או אסור לכם זה ואסור לכם זה כי גלעד לא איתנו.כי מה אפשר לעשות שהוא

שם ואנחנו פה? אז בסדר אנחנו לא נשכח ולא ניתן לזה להישכח,חס וחלילה,אבל

בחייאת תנו טיפה מנוחה.

איך שורדים את המצות? שאלה שאני מנסה להגיע אליה עם תשובה כבר די הרבה

זמן.איך בעצם משתדלים לא לאכול יותר מידי כדי שאחר כך לא נקבל כאבי בטן

שנתחרט בכלל על המצה הראשונה? האמת היא  שאין דרך לשרוד את המצות,אבל

האפשרות הראשונה היא מצה-ברייט כמו שכולנו מכירים,שזה דרך נפלאה לעשות

בוקר נפלא.אפשרות שנייה זה להכין מאין לחם-מצה שהשכנים/קרובים שלנו עושים.

זה מצויין וטעים מאוד.המצה נעשית מאין קציצה כזאת רכה שנלעסת בקלות,נשמע

דוחה,אבל באמת שזה טעים.אני מבטיחה לקחת את המתכון ולהביא לכם אותו לכאן.

אפשר בקלות לזלול מזה המון מרוב שזה ממכר.ככה,מצות זה לא דבר רך,זה דיקט

שנשבר בשיניים תוך כדי הלעיסה ובטעות חושבים ששברנו כמה שיניים בדרך.מצה

היא דבר מרגיז שנתקע היטב בחלל הפה שאחר כך לא משנה כמה נהפוך את הפה

עם הלשון זה לא יעבוד.אז שלא יהיה לנו כואב כי גם ככה הורסת את השיניים,חשוב

לצחצח שיניים אם זה קורה,שלפחות זה מקל במשהו.אני אישית לא מתכוונת לאכול

מהן הרבה,אבל את ההצעות האלה אני מציעה את זה לכל מי שסובל כמוני עם הבטן

ועם המצות.אם אני נורא ארצה אני אשתה קפה ואפזר מצה.וגם אז,לא יותר מידי או

אהנה מהלחם-מצה שזה לא רע..

אז איך היה החג ואיך היה ליל הסדר,נחמד.עשינו את הסדר אצל הבן של

החברים הקרובים של אימא ואחותי,שגר עם המשפחה שלו ביהוד.יש לו בית

וואי וואי,חבל על הזמן.בית יפה.הגענו האמת ראשונים אז התחלנו ככה לעזור עד

שכולם הגיעו.לעזור,סתם להניח את הסלטים בשורה..חח.בקצרה אני אומר שלא

קראנו את ההגדה עד הסוף.כי תכלס למי באמת יש כוח לקרוא עד הסוף..כל שנה

זה מגיע לכדי כך שאנחנו מגיעים לשולחן עורך ויאללה,אוכלים ובורחים חח.וכל

שנה זה ככה וזה לא ישתנה.השנה זה רק השתדרג כי היו כמה יצירתיים שהביאו

תירוצים מראש כמו "אבל יש לי אימון","מחר אני צריכה ללכת לאנשהו"..כאלה..רק

כדי לא להמשיך את ההגדה ואת השירים.עכשיו תכלס כל הסדר הזה זה ארוחה

גדולה.לא באמת סדר פסח על יציאת מצרים וכאלה.זה ליל הסדר שבו את רואה

כמה אנשים יש במשפחה וכמה אנשים נוספו ויש עוד כיסאות..הכי מצחיק זה שלפני

החג כולם נראים טיפ טופ אבל בסוף הערב נראים שפוכים כאילו יצאו למסע קומטה..

אז שוב,זה אולי לא משפחה אבל זה היה טוב וטוב שהיה.ונתראה שנה הבאה.

את הפסח הזה אנחנו עושים עם השכנים שלנו.כלומר,חברים קרובים של אימא

ואחותי.כמו שעשינו בשנה שעברה שסיפרתי לכם שהיה נחמד.גם הפעם אנחנו לא

נעשה עם הדודים שקצת שכחו מאיתנו השנה וששנה שעברה הזמינו אותנו בדקה

האחרונה כי הם פתאום נזכרו שאנחנו קיימים.אז נכון הם אולי לא משפחה שלנו,כי

משפחה זה אחרת ואפשר תמיד לנסות להכיר אותם מחדש.אבל ההבדל בינם לבין

המשפחה שלנו זה שהם קרובים מהם,אכפתיים מהם בשביל להזמין אותנו לסדר כמו

שצריך מראש ועל כך הם בהחלט ראויים להערכה.ותאמינו או לא,זה מרגיש טוב.זה

לא שאני תוקפת את המשפחה שלי ככה סתם,תבינו,המערכת איתם פשוט מורכבת,

מסובכת מאוד ולא פשוטה,שלפעמים זה באמת עושה לי עצוב בלב שככה זה יצא.

אבל אני לא אכנס לזה יותר מידי כי בכל זאת,לא צריך לפתוח תיבות פנדורה.בכל

אופן,שיהיה לכולכם שנה טובה,כשרה ומתוקה,בריאה ושקטה!