אני אחת שמחפשת עבודה

זה לא שאני לא אוהבת לעבוד עם אנשים.להיפך,אני יכולה להתחבר עם כל אחד ברגע שאני יודעת שיש כימיה

טובה והרגשה טובה שאני מקבלת.פשוט היום היא לא הייתה היום ויצא שרק אני והגננת היינו שתינו וזה פשוט הרגיש לי הכי כיף..כי ברגעים האלה,דווקא היא,הגננת,הכי לא מעירה לי,הכי מפרגנת,הכי מדברת איתי ומתקשרת איתי יותר טוב...זה לא שעם השנייה אין לי את זה,אבל זה לא כמוה בכל אופן.אני חושבת שהסיבה היא שיש לי כל כך הרבה משקעים עם השנייה יותר מאשר איתה שאין לי אלא להגיד שהכימיה הכי טובה שלי זה איתה לבד והיום הבנתי את זה.נכון שעם אף אחד מהן זה לא לא פשוט אבל כל אחת בנפרד זה הבדל של שמיים וארץ שאי אפשר שלא להבין.

הדבר הנחמד ברשתות חברתיות זה היכולת הזאת לפרוק בלי שמישהו יגיד לי שאני עושה משהו לא נכון.

כי זה לא שאני מסתירה את הפגמים שלי ומעדיפה לא לכתוב או להגיד אותן,זה פשוט שמי שמכיר אותי יודע את זה ומי שלא לא ובשאר אני פשוט מעדיפה לחשוב עם עצמי ולתקן עם עצמי מבלי לדון בזה עם אחרים.זה לא שאני לא חושבת על כל מילה או שוקלת כל דבר שאני כותבת אבל לפעמים לפרוק בחופשיות כמו בכתיבה או שיחה עם אחרים לא מצריך ממני להסביר את עצמי שוב ושוב או לנסות להצדיק את עצמי יותר מידי,מכיוון שבשביל לקבל דיעה אני מאוד מתאמצת להסביר את עצמי כמה שאני יכולה בשביל לקבל תגובות אובייקטיביות.אז נכון,אני לא מכירה את אלה שאני פורקת בפניהם אבל בכל זאת,יש משהו משחרר בזה.יש משהו משחרר בלפרוק מה שיש לי בפנים מול אחרים שלא מכירים אותי לעומת מי שמכיר אותי שבלי כוונה יכול לפגוע במילים אע"פ שזו לא הכוונה.

הפתיחות היא אחרת.אני לא לא משתפת את אלה שמכירים אותי אבל לפעמים לשתף אחרים שלא מכירים אותי יכול לא פעם להועיל.

אני עומדת על שלי

אני אומרת מה שיש לי להגיד ואני מאוד גאה בזה

אני לא מוותרת על מה שאני מאמינה,שזה נפלא

אבל איכשהו תמיד היא מקטינה אותי

אני יותר גדולה ממנה והיא גורמת לי להרגיש קטנה

איך זה ייתכן?

פשוט.אני נוסעת איתה

אני נותנת לה לגיטימציה

אני מוותרת פה ואני מוותרת שם

אני נותנת אישור

אני יותר מידי טובה,יותר מידי לוקחת ללב

אני מסתירה את מה שיש לי כי אין לי כוח למלחמות וריבים

לא רוצה שיחשבו עליי או יגרמו לי להרגיש רע

אז מה הפלא שבסוף אני יוצאת הנחנחית מכל הסיפור?

מה הפלא שאומרים לי שאני מעכירה את האווירה במקום להגיד סליחה? זו טעות

אני משמיעה את הקול שלי אבל איכשהו זה מרגיש לי שאני מדברת רק לעצמי

מגיע לי יותר מזה.מגיע לי להיות גיבורה.לא נחנחית

מגיע לי לא לוותר לעצמי

מגיע לי להרים מרפקים,להזיז הרים

מגיע לי שאכבד את עצמי ולא אתן לעצמי להרגיש מושפלת

מגיע לי להיות גיבורה!

רק איך אני מתחילה את זה,זו שאלה כבדה

אני לא כועסת..רק על עצמי שאני לא עושה בשבילי יותר

כי מגיע לי.

לסיכום:

זה יפה לעמוד על שלי אבל אני לא צריכה לתת לכפות הרגליים שלי לכאוב לי!

ישראבלוג  לא משנה כמה שנים אני כותבת פה,שזה למעלה מ-10 שנים! רבתי עם לא מעט בלוגרים,התחברתי עם

לא מעט,שיתפתי כשלא היה לי איפה לשתף,ביקרו אותי ואני ביקרתי אחרים,שיתפתי וחלקתי לא מעט ממה שישב בי.מה לא עשיתי במקום הזה שנקרא ישראבלוג.ישרא בלוג נתן לי להיות מי שאני בלי שאני אצטרך להסביר.אני זוכרת את כל הימים האלה שרק חיפשתי עבודה ואת היום שמצאתי,איך שמחתי וכולם יחד איתי.או לפחות רובם.

ההרגשה שזה הולך להיגמר לא רק עושה לי עצוב זה נותן לי להרגיש שלהתחיל לחפש מקום לפרוק בו את מה שאני רוצה לפרוק מבלי שישפטו אותי יצטרך להישאר אצלי נצור...המחשבה שלהתחיל לכתוב במקום אחר זה מרגיש לי כמו בגידה באני שלי.איך מקום "פשוט" כמו כתיבה ייעלם לתוך הוירטואלי.אם זו סתם בדיחה אני יותר אהיה שמחה לדעת את זה.לא בא לי לחשוב על יום בלי ישראבלוג...זה המקום היחידי שאני יכולה לכתוב בו ויכולים רק בעזרת תגובה או חיבוק קטן בצורת אייקון לשנות לי את הכל..זה המקום שסיפרתי שאני חולה בא"נ ואף אחד לא שופט..הלוואי שישראבלוג יישאר! כי בלי המקום הזה זה פשוט לא שווה