אני אחת שמחפשת עבודה

זוכרים שסיפרתי לכם לפני כמה ימים על איזה אחד מטומטם שהתקשר אליי באמצע

הלילה שאחותי ישנה והוא העיר אותה,ואחרי זה עוד הוא התקשר שוב אחרי כמה ימים?

אז עכשיו הוא התקשר שוב פעם אחרי עוד כמה ימים.לא הספיק ההסברים שלי שזה טעות.הוא המשיך להטריד אותי.בהתחלה הפלאפון שלי לא היה איתי,הייתי בחדר על

המחשב,כרגיל,אז אימא שלי ענתה במקומי.ואני שומעת אותה מדברת והיא אומרת לי שהיא שומעת איזה ילד קטן וחמוד ברקע ושעה היא שואלת "מי זה? מי זה?".אני מרוב

עצבים לקחתי את הפלאפון שלי וניתקתי את השיחה.ואתם חושבים שאחרי זה זה נגמר?

או לא,ולא! אחרי זה הוא עוד התקשר שוב.כן,כן.שוב פעם.מה אתם יודעים.אבל הפעם

אני כבר לא יכולתי לשאת את זה ופשוט לא עניתי,ישר ניתקתי את השיחה.הכי מרגיז

מעצבן ומצחיק היה שאחותי שואלת אותי "את רוצה להחליף מספר?",עניתי לה "כן" אז

אחרי זה אמרתי לה שזה כבר לא פעם ראשונה וזה מעצבן אז היא עונה לי "הוא אוהב

אותך".נו באמת. 

בכל זאת פרסמתי את הפוסט הזה כי הוא חשוב לי.היום היה אמור להיות יום הולדתו

של אבי ע"ה.זה לא שהיום הזה לא מזיז לי,כי כשהוא נפטר זה הרגיש לי שכל עולמי קרס

וחרב עליי ביום בהיר.זה פשוט ההרגל אם אפשר לקרוא לזה ככה או העובדה שאני כבר

מבינה שהוא לא כאן משכיחה ממני את הכאב ואת העובדה שזה יום ההולדת שלו.אז

שאני נזכרת אני "מכה" את עצמי על זה שלא זכרתי.זה לא שאני לא עצובה,אני פשוט

יגיד לכם את האמת,אין לי כוח לעצבות.באיזשהו מקום מרוב שלא בא לי להיות עצובה

הדמעות לא באות.אז מצד אחד זה יום העצמאות שאני מאוד שמחה לחגוג ולדעת

שהמדינה שלי חזקה ותמשיך להיות חזקה,ומצד שני היום הולדת שלו.יום שאני לא רוצה

לעלם יותר לשכוח או להיזכר בו ברגע האחרון.זה לא פוסט עצוב,באמת שלא.זה לא

הכוונה.הכוונה כאן היא להגיד שכאב וזמן אולי בכל זאת מרפא משהו.

ואגב,אל תשכחו יש טיפים מצויינים!

בשביל מה הם היו חייבים לשים שוב מסך מפוצל? לא הספיק אותה פעם שהם עשו

פיצול בזמן של שידור אירוע עצוב ואירוע שמח? אתם זוכרים לא לפני מעט שנים? כמה כולנו הרמנו גבה והתרעמנו? והכוונה שלי בלהם היא לערוץ 22.לא שמתם לב שבזמן

שידור טקס יום העצמאות המרהיב יש לומר,שעושים כל שנה,וכל שנה אני יותר ויותר

נפעמת מהתוצאה,הם החליטו לשים מסך מפוצל בין העיר ירושלים לעיר ת"א?בסדר

שת"א שחגגה 100 שנות היווסדות וזה חשוב היה להראות,אבל למה להפריע? מה

שקרה לערוץ 10 היה כבר פחות מעצבן.ומה שקרה להם היה שבאמצע השיר של "גן השיקמים" היה הסאונד היה קצת איך לומר off.אז ערוץ 22 לא יכל פשוט לשדר את זה

אחרי הטקס.כלומר אחרי הטקס לשים איזה דקה שתיים של העיר ת"א ולהחזיר את

השידור לאולפן,ליונית לוי.כל כך בער להם המסך מפוצל בשביל כמה זיקוקים מסכנים?

כל שנה מראים את הטקס במלוא הדרו ומלוא תפארתו יופיו,אז למה להרוס את זה

בשנייה אחת של פיצול מסך? מה הם חשבו,שנבין ונצחק מהבדיחה גם בפעם השנייה?

למה אם כן,הם טעו,זה לא עבד.

אפרופו יום העצמאות,יש פה כמה טיפים ועצות שאני חושבת שמאוד יעזרו לכם לשרוד את יום העצמאות,ובכלל כל חג או אירוע.אז תציצו לראות,לקרוא.כדאי לכם.מאוד מומלץ! זה ייתן לכם הרבה פחות כאב ראש.

רגע אחרי שאנחנו נזכור את כל אותם חיילים שחירפו נפשם בקרב על המולדת,

יבוא יום המחר.המחר שאומר שזהו זה,זה נגמר.לא בוכים יותר.עכשיו שמחים.קשה

לשמוח אחרי יום מלא וגדוש.ונכון שבשביל אותם משפחות זה חיים שלמים,אבל הם

יודעים ואנחנו יודעים,שחייבים.חייבים לשמוח.ולא רק בשביל להראות לכולם או לעולם.

אלא להוכיח לעצמינו שאנחנו למרות הכאב הנורא שורדים.כל שנה ושנה אני רואה

את הטקסים שפותחים את אירועי יום העצמאות,הזיקוקים המרהיבים בסוף,את הילדים

והחיילים,שיוצרים יחד את הצורות,הדמויות,הסמלים והמספרים הכה מדהימים ועוצרי

נשימה.הם מסמלים עבורי את הכוונה של היום עצמאות.שזה התקווה.תקווה שאנחנו

כאן ואנחנו פה כדי להישאר ולהילחם על האדמה שלנו.שבעיני זה אחד ממיני הרגעים

שעושים את כל ההבדל בין השכול לבין השמחה.