אני אחת שמחפשת עבודה

לא אכפת לי אם זה מלא קלוריות ומשמין,לא אכפת לי אם יש בזה יותר מידי סוכר

לפעמים מתוק בחיים זה כל מה שצריך אחרי יום מגעיל.להזכיר לי שאחרי כל נאחס יש מתוק אחריי

מספיק לי אפילו החיוך של האחיינים שלי והחיבוק החם שאני נותנת להם שיגרום לי לשים את הנאחס בצד.

מספיק שאני מזכירה לעצמי כמה מזל יש לי שיש לי משפחה חמה ואוהבת ואני ישר מחייכת מחדש.

כי באמת,זו האנרגיה הכי טובה 

מצאתי כמה משרות.נחמדות.יש אפילו משרה גמישה שיכולה להתאים והשכר די גבוה.וזה נראה טוב.אני מקווה

שארגיש אחרי שאטלפן לאותן משרות שאולי סוף סוף התקדמתי.כי להרגיש מה שאני מרגישה עכשיו אני לא חשבתי או תיארתי לעצמי שארגיש.זה כל כך לא נעים שמפילים עליי אחריות שלא נוגעת אליי. כל כך לא נעים.אני עושה את המיטב.אני עושה אפילו מעל ומעבר,ולהרגיש שרק ביקורת וביקורת ורק איומים לשימוע מול מנהלת צהרונים על ניקיון(!) זו הרגשה מגעילה.בפירוש מגעילה.מילא אם זה היה משהו חמור,אם הייתי עושה משהו לא נכון עם הילדים,הייתי מקבלת,הייתי מבינה,הייתי לומדת! אני הרי לא איקח אחריות על משהו שהוא לא אשמתי.אבל אולי לפחות עכשיו אני מבינה איפה אני עומדת.כי אם על ניקיון אני אילך לפחות אני אדע שאני מצויינת.שאני סייעת לילדים.שאני שייכת למקצוע הזה ושלא סתם אני פה.מקווה שבכל החיפושים האלה עכשיו ארגיש יותר טוב.שההרגשה שלי בכלל תהיה יותר מחוייכת ולא מבואסת כמו עכשיו.מה שהכי מרגיז אותי זה שהסייעת הזו של  הבוקר אומרת את הדברים אבל לא מוכנה להסתכל על הוכחות..כי אני משיימת ומקבלת את כל הביקורת שלה אבל שהיא תקבל ותודה שהיא טועה? חס וחלילה.לא אם אפשר להפיל אותי בדרך..אז להישאר בעבודה שלא מעריכה אותי,מצטערת..

עוד פעם היא מתלוננת עליי

עוד פעם היא אומרת שהגן לא נקי

עכשיו זה התור של השירותים

לא אני אחראית עליהם

אבל מה אכפת להן להפיל עליי הכל

אני נשארת לשטוף? אז זהו,אפשר להגיד לי ביי ביי,להתראות

עוד פעם ועוד פעם אני באה אליה והיא שותקת

לא אומרת לי כלום בפנים

הולכת ישר לממונים

אני מסבירה ולה זה לא ממש אכפת לה

רציתי להראות לה צילומים,תיעוד מלא היא סירבה

העדיפה לאיים,להגיד שתעביר את זה הלאה

אני לא יודעת אם עכשיו המנהלת של הצהרונים תזמן אותי לשיחה

כי אני לא יודעת מה היא יודעת

אבל אם כן,והלוואי,כי באמת שבא לי לשוחח איתה עמוקות

מי שתלך הביתה זו לא תהיה אני

וזה יהיה על מצפוני

אני מנסה להילחם כמו דון קישוט בתחנות רוח

אבל דון קישוט צדק,התחנות רוח האלה הן לא סתם תחנות רוח

הן אנשים שלא מוכנים לזוז ממקומם ולהגיד שהם טועים

אני רק מקווה שהצדק יהיה איתי

חזרתי הביתה מהעבודה ופשוט משום מקום הופיעו להן הנעליים האלה.. תלויים להם שם באוויר על חוטי חשמל

אין לי מושג איך ולמה הם הגיעו לשם אבל אני מניחה שמי שזה לא יהיה לא יחפש את הנעליים האלה בקרוב..