אני אחת שמחפשת עבודה

אנחנו לא צריכים שהעולם יבין אותנו,שלא יבינו,לא צריך.אי אפשר לשכנע את מי שלא מבין כלום ולא יבין לעולם.

אנחנו גם לא צריכים לתת כל כך הסברים למה אנחנו מגינים על עצמינו,זה עניין שלנו.

אנחנו לא מחוייבים באמת להגיד להם למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים,זו המחוייבות שלנו כלפי עצמינו.

אנחנו נלחמים במה שאנחנו חייבים להילחם בשבילו וזה השקט והביטחון שלנו!  בטח לא של האמריקים,

הצרפתים,הבריטים,הרוסים ועוד ועוד כאלה שחיים להם בארצות אחרות בשקט ובביטחון שלהם.

את האמת,זה שהעולם נגדנו זה פחות מעניין אותי,לא שזה לא מעניין אותי בכלל,העולם פשוט מטומטם.בור ועם הארץ.הם לא חיים פה אז הם מרשים לעצמם להיות יפי נפש שאני מאחלת להם מכל הלב להרגיש מה זה ולו רקטה אחת שפוגעת.

מה שמעניין אותי יותר ומפריע לי זה שיש כאלה שמפגינים לטובת מה שלא צריך בכלל שיגנו או יפגינו בשבילו.

יוצאים נגד הצבא ונגד כל אלה שרוצים קצת שקט.ואני לא מבינה.לא מבינה.באמת ובתמים לא מבינה.

איך אפשר להפגין כשאתם חיים פה ויודעים היטב שאם הייתם בצד השני אני בספק אם הייתם יוצאים באותה הצורה להפגנה שאתם עושים.

מעציב אותי ומכאיב לי שהחיילים שלנו עושים וממשיכים לעשות את הכל והם יכולים להגיד את מה שבא להם בלי טיפה אחת של חשבון.אני לא אומרת שזה לא בסדר להגיד מה שאתם רוצים להגיד אבל למה כשזה מדובר בדבר הכי בסיסי בעולם כמו שקט,ביטחון,שלווה,רוגע,ללכת ולחזור לשגרה,דבר שנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו אתם לא יכולים להבין איזו מתנה יש לנו שאנחנו בכלל יכולים לעשות את כל הדברים האלה.כמה אנחנו ברי מזל שיש לנו חיילים שמגינים עלינו מכל אוייב שרק רוצה לפגוע בנו.

ברור שאי אפשר לשנות את כל הדיעות אבל הייתי שמחה עם כל מי שיוצא ומפגין נגדינו או חושב שהצד השני "מסכן" היה שואל את עצמו מה הוא היה עושה אחרת כדי שטילים,רקטות,פצמרים ומנהרות שנחפרות מתחת לבית היה עושה כדי להרגיש ביטחון ולא בחששות דאגות וחרדות בלי הפסקה.אולי חצי מהתשובות די ידועות אבל בכל זאת,תחשבו לרגע מה זה לחיות פה שחיילים מגינים עלינו לעומת אוייבים שאפילו לא אכפת להם מהביטחון של העם שלו ולא אכפת לו בעצם מכלום חוץ מעצמו. הייתי שמחה אם היו חושבים על הטוב שיש לנו מאשר על הרע.אז נכון יש פה מלא דברים לעבוד עליהם ונכון לא הכל פה ורוד ונפלא אבל כל עוד המדינה שלנו דואגת לנו אני אומרת תודה.

אני קמה בבוקר,צופה קצת בחדשות,מקווה לחדשות טובות

מקווה אולי הסתיימה המלחמה,שאולי השקט כבר הגיע ואין יותר אזעקות

שאפשר ללכת ברחובות,לחזור לאיזשהי שגרה

לפעמים אני שוכחת שאנחנו במלחמה,בתוך ים של בלאגן

שוכחת לרגע שבכלל יש לנו אויבים מסביב

שהעולם שונא אותנו ושוכח שאנחנו אלה שמתמודדים עם טילים ורקטות

בעוד הם עצמם אפילו לא מתמודדים עם חששות

שוכחת שאנחנו במלחמה עם עצמינו,של ימין ושמאל

אני קמה בבוקר,מתארגנת,הולכת לעבודה וחוזרת

שוכחת שיש בחוץ מלחמה,מנהלת שגרה רגילה,

לא כי זה קל לשכוח 

זה פשוט כי לפעמים אני רוצה להניח את הכל בצד

לדעת שיש עוד דברים חוץ מדאגות

לפעמים אני שוכחת שאנחנו במלחמה

בתוך בלאגן גדול

אבל עכשיו,אני מבינה יותר מתמיד

שזה בסדר גמור

שזה שאני רגועה זה אומר שיש לנו מדינה חזקה

גם אם לפעמים היא מאכזבת אותך וזורקת אותך חזרה

למציאות הלא מורכבת והלא פשוטה

אני מעדיפה טילונים של גלידה

כאלה עם כדור אחד או שניים של שוקולד או וניל עם עוגיות

פצפוצים כאלה למעלה או איזה סירופ מתוק

לאכול בכיף ולא לחשוש מכמה קלוריות מיותרות

מקסימום חולצה מלוכלכת בכתם של הגלידה

לא רוצה טילים של מלחמה ומריבות

לא אזעקות וצבעים של אדום וכתום

אלא אם כן זה צבעים של חולצות או מכנסיים יפים

לא בומים חששות וחרדות

לא חדר מדרגות עם מפגש שכנים מכל הקומות

לא עוד דיבורים של מלחמות ומי צודק יותר או פחות

טילונים של גלידה

בכל מיני צבעים,כל מיני טעמים

בגביע או בספל קטן

לא משנה

רק לא טילים של מלחמות

לא מריבות וקרבות

שנדע ימים טובים יותר

שנדע שמחות

שנחייך ונצחק ונרגיש הכי הכי בטוחים ללכת ברחוב

לנסוע לכל מיני מקומות ולהינות מנופים שמשקיפים מחלונות

שנדע להיות מאוחדים תמיד ולא כל הזמן מפוצלים

שנדע שקט והלוואי הלוואי הלוואי

שלום!

אף אחד לא יגרום לי להרגיש קטנה

אף אחד לא יגיד עליי שקרים וידבר עליי מאחוריי הגב!

אני לא מוכנה שיכתימו את השם שלי מבלי שתהיה לי את הזכות לומר את האמת הנכונה

אני לא אספוג עלבונות מאף אחד! ולא משנה ממי

עבדתי שבוע בגן אחר כי אחת הסייעות שם החליטה לברוח וגיליתי שהעבודה שם פשוט גרמה לי להבין שני דברים

1 - להעריך את הגן,מקום העבודה שאני נמצאת בו כמעט שנתיים ובע"ה יותר

2 - לדעת שאני שווה יותר מהיחס המחפיר שקיבלתי

אני אומנם לא סייעת מקצועית ואין לי הכשרה או תעודה,אבל יש לי לב רחב וענקי.

לב שאוהב נותן ומעניק בלי טיפה של מחשבה.כל מה שאני עושה מכל הלב.אז כן,אני עושה טעויות,אין מה

לעשות,אני בן אדם,אני לא יהירה שאגיד שאני מושלמת.עם כל טעות שאני עושה אני לומדת איך להיות טובה יותר

כבת אדם אבל לאף אחד אין זכות לערער על זה או להגיד אחרת מזה.גם לא סייעת/גננת שאני יכולה ללמד אותן

דבר או שניים על יחסי אנוש.

פעם היה מספיק אם היו מעצבנים אותי פעם או פעמיים בשביל שאני אתפרץ בלי גבולות,היום אני שקולה

במילים ובמעשים.לפעמים עדיין יוצא לי להרגיש שאני רוצה לשבור את הכלים אבל אני עוצרת את עצמי לא לשבור אותם ולא להתייחס ולקחת ללב כל דבר.היום אני שונה ממה שהייתי ולאף אחד אין זכות להגיד לי מי אני ומה אני.לא אכפת לי אם הסייעת והגננת שם ישנאו אותי,כי על כל שנאה שלהן יש פי כמה וכמה שיאהבו אותי ויתנו לי להרגיש אהובה.

אני לא כותבת את זה מתוך יהירות,חלילה,ממש לא,אבל השבוע הזה וקצת שעבדתי בגן אחר גרם לי להעריך את

עצמי טיפל'ה יותר.