אני אחת שמחפשת עבודה

אתמול לא ממש יצא לי ללכת לישון מוקדם,אימי הסתכלה על

התוכניות שלה בגרמנית,ואני ישבתי לידה בספה,והמשכתי לקרוא

את הספר שלי.רציתי באיזשהו מקום לדעת מה יהיה הלאה,ולנסות

לסיים אותו כמה שיותר מהר,ולעבור לספר הבא.כשהבטתי בשעון

של הממיר הדיגיטלי,השעה הייתה כבר 4:50 לפנות בוקר.אימי סוף,

סוף סיימה לראות טלוויזיה,ושאלה אותי אם אני רוצה עוד לראות,

עניתי לה שלא,והיא יכולה לכבות.אחרי שהיא כיבתה את הטלוויזיה,

היא הלכה לכיוון חדרה,לא לפני שהשאירה לי אור קטן במסדרון והלכה

לישון.בינתיים קראתי עוד מהספר שלי,ואחרי עשר דקות,החלטתי שדי

להיום,והנחתי את הספר בצד.משום מה,הסתכלתי לכיוון החלון ושמתי

לב איך לאט,לאט הלילה חולף ומגיע לו הבוקר. שמעתי את הציפורים

בחוץ מתחילות לשיר את שירתן,וזה מילא אותי בשמחה לא מובנת.זה

הזכיר לי כל כך הרבה זיכרונות – הזכיר לי את הטיול שהיה לי בבית

הספר התיכון,ואיך קרה שבמשך 3 ימים שמעתי את אותה מוזיקה של

כוכב נולד הדיסק של המופע הראשון,ואיך כעסתי והתפרצתי על כולם

בגלל זה,ולא הסכמתי ללכת עם נהג האוטובוס שהתחצף אליי הביתה,

ואיך שבסוף אחותי באה ולקחה אותי.זה הזכיר לי שיותר אני לא הולכת

לצבא,שאני חופשייה לגמרי,לגמרי.הזכיר לי את היום האחרון שהתקשרתי

לנעה המפקדת שלי,להגיד לה שאני מאחרת,למה היא לא אהבה איחורים,

למרות שלי היא לא כל כך עשתה בעיות,אלא יותר ירדה עליי בצחוק

עם האע"צ משה (שמחליף את ליזט. כי המפקדת שלי והיא לא אהבו

אחת את השנייה, והיו להן המון סכסוכים (בעצם עד היום נדמה לי.),

בגלל זה המפקדת שלי העבירה אותה למשרד שמוקם לידנו,והביאה את משה במקומה).ואיך סיימתי מהר את טופס הטיולים,והלכתי משם מהר.

זה הזכיר לי עוד כל כך הרבה זיכרונות,שהשארתי ואני משאירה אותם מאחור.אחרי כן,החלטתי שדי והלכתי לחדרי עם הספר.המשכתי עוד לקרוא בו,ואז כשממש כבר לא יכולתי עוד,הנחתי סופית את הספר,

והלכתי לישון.

אני בהחלט מסכימה עם Maylo ,החורף זו גם העונה הכי

אהובה עליי מכל העונות.סוף,סוף הוא הגיע.אני אוהבת את

החורף דווקא בגלל שהכי פחות מזיעים,אפשר לשתות שוקו חם

תחת שמיכת פוך,להקשיב לקולות הגשם ולהריח את הריחות שהוא

משאיר אחריו,ובכלל להריח את ריחו של החורף עושה לי הרגשה

טובה,וברוך השם אני כבר מרגישה יותר טוב (רק שהאף עדיין שובת,

אבל העיקר אני מרגישה כבר יותר טוב).בחורף גם אפשר לראות קשת

בענן אחרי או בזמן גשם כשמסביב הכול רטוב ולח,ולשיר שירי גשם.

חג הסוכות בא אלינו לטובה,האמת היא שפעם הייתה לאנשים מאין

התלהבות מסוימת מחג סוכות,היום לצערי,לרובם זה כבר די נעלם

בדרך,כי נכון זה עדיין כיף ועדיין נחמד להיות בסוכה או לבנות אותה,

אבל פעם כשהייתי קטנה ואבי ז"ל בנה לנו למטה מתחת לבניין סוכה

מברזל,נהניתי לרדת למטה ולשבת בתוכה.הרגשתי באמת את האווירה

של החג,כי כולם בשכונה שלי בנו להם סוכות ואצלנו הסוכה הייתה

באיזשהו מקום משותפת לכולם וזה היה מאוד כיף.היום אין לי מושג

למה אבל זה קצת נעלם לי..כי היום אין כל כך סוכות בשכונה שלנו

חוץ מאלה שהם דתיים וחרדים.השאר כמעט ולא בונים וזה

קצת עצוב. בכל מקרה אני מאחלת לכולכם:

אז סוכות בא אלינו לטובה,אני האמת הייתי מזמינה את שלושת

האנשים הבאים לסוכתי (למרות שאין לי כרגע סוכה,כי גנבו לי

אותה כשהיית קטנה). :

אליהו הנביא-  הייתי רוצה לפגוש אותו,לראות איך הוא

נראה,מסקרן אותי לדעת.והכי חשוב הייתי מבקשת ממנו

שיסביר לי למה כל שנה בפסח הוא לא מגיע אלינו.

אבי,סביי וסבתותיי – הייתי רוצה לשמוע איך זה שם בגן

עדן,טוב להם או רע להם.האם יש דבר כזה שנקרא גיהינום.

והייתי בעיקר אומרת להם כמה שאני אוהבת אותם וכמה

שהם חסרים ואני מתגעגעת אליהם.

המשפחה שלי – לנסות לשבת פעם אחד בלי להיות מגעילים

כלפי אחד השני,בלי להעליב ובלי להתנסח בצורה לא הולמת.

פשוט לשבת לצחוק,לשמוח ולשכוח מהצרות.ולהיות שוב

משפחה מאוחדת!

נ.ב

את הרשימות כמו שאתם רואים סיימתי כרגע

לעשות,מקווה שאתם אוהבים את העיצוב שלי. 

ותודה ל חומות של תקווה על הקישור לבלוג שלי,

שמחתי להוות השראה ולהיות חלק בפרוייקט שלו.

לאחרונה,מצטבר לי המון כעס.וזה לא בגלל העבודה או כ"א

שמסרב לתת לי הצעות,וזה גם לא בגלל הצבא שסרב לשים אותי בקבע,ואז גיליתי שהכול היה שקר אחד גדול ושמו מישהי אחרת..

זה לא בגלל שטחנתי המון שמירות גם לקראת הסוף,כי לא שכחתי שהצבא עשה לי הרבה כאב לב וצרות אחרות.זה לא בגלל זה.זה בגלל שאין לי תשובה לכל כך הרבה שאלות (במיוחד לשאלה אחת ויחידה),

אבל לפני הכול אני רוצה לשתף אתכם במה שקרה לי לפני המון שנים כשהייתי בחטיבה: זה היה בכיתה ח-ט לא כל כך זוכרת,היה אצלנו נער עם המון בעיות.ואיכשהו אותו אחד תמיד הציק והרביץ לכמה בנות מהכיתה שלי.יום אחד הוא החל לקלל אותי ולהרביץ לי.זה נמשך כמה ימים,עד שיום אחד כשהייתי בכיתה איתו ועם עוד כמה תלמידים,הוא זרק לעברי כיסא שפגע בי קלות,למזלי (המחנכת (אני חושבת) לא

הייתה אז נוכחת).ומתוך אינסטינקט צרחתי לעברו "בן זונה" בצרחות איומות,בעודו הולך לכיוון הדלת ותלמידים אחרים שהם חברים שלו "החזיקו" אותו,עד שלבסוף הוא הלך.אחרי התקרית,סיפרתי את זה לאימי שאמרה שהיא תדבר עם המחנכת שלי,שאם הם לא יעשו עם זה משהו אנחנו נפנה למשטרה.וכך היה,אמא שלי למחרת באמת דיברה עם אחת המחנכות שלי ואמרה לה שאם הוא לא יפסיק היא תפנה למשטרה ותתלונן נגדו.המחנכת ש"נבהלה" (יותר נכון רצתה להשתיק את העניין) סילקה לבסוף את הנער מבית הספר,ובתמורה אני כמובן לא הגשתי תלונה (מה שהיום אני מתחרטת על כך מאוד).זמן לא רב אחרי שהוא סולק,אחת המורות סיפרה לי שהוא התנהג ככה בגלל שאביו נפטר (באותו זמן) לפני שנה בערך,וקשה לו בבית.אמרתי לה שגם לי היה מוות במשפחה,ומעולם לא הרמתי או ארים אי פעם יד על חברה שלי או כל אדם אחר.היא עצמה התחילה להתווכח איתי,עד שלבסוף אני הכרעתי את הכף והיא שתקה. היום כמעט 7 שנים אני עדיין לא מבינה מה לעזאזל קשור זה שהוא היה אלים לבין זה שאביו נפטר.לדעתי,במשפחה שלו הוא סבל מאלימות ואף אחד לא טיפל בזה.ולכן הוא הוציא את זה עליי.למרות שאני רק מניחה הנחות.. אני עדיין כועסת על זה,אבל למדתי דבר אחד,שאת העונש

שלו הוא כבר קיבל מה' ולא ממני.