אני אחת שמחפשת עבודה

אין בי שמחה.בזמן האחרון אני מנסה להחזיר לעצמי קצת שמחה אבל כל פעם מחדש אני כאילו נשאבת חזרה

לטובת הכלום והשום דבר.מספיק שאני ארגיש שמסתכלים עליי או ששופטים אותי בשביל שאני אשקע בשאלות על מחשבות של מה ולמה עשיתי שזה מגיע לי.רוב הזמן אני מעבירה את זה וזה עובר לי כאילו לא היה,אבל ברגע שאני שקועה לי במה שנקרא "ריקבון רגישי" שלי אני לא יכולה לשכוח כלום.

אז תגידו : מה הבעיה,לכי תמציאי עבודה,תמצאי איך להיות מאושרת,תנסי להתפשר,תנסי לצאת החוצה,תנסי לעשות משהו שלא תהיי כל היום בבית.כן,אבל זה נורא קל אם לא נמצאים במצב שאני נמצאת בו.

יש פעמים שבא לי להיעלם.להגיד סטופ,לא בא לי לשחק יותר.אבל אם הייתה לי שינה טובה נגיד בלילה,אז למחרת אני שוב במצב טוב והכל נשכח.שאר הפעמים זה הולך וחוזר וחוזר והולך.וזה קשה לי.

לא,אני לא מאלה שצריכים להיות עם פיסכולוג/ית ולשלם הון של כסף בשביל מילים טובות או ייעוץ זה פשוט

שאני מרגישה רוב הזמן בחוסר שליטה מוחלט ואני מנסה לקחת את ההגה שוב בידיים מבלי לשמוט אותו.

אז אני אמצא עבודה

אני אפסיק לפחד איך אני מגיעה לשם

אני אחייך חיוך מזוייף גם שלא בא לי

אפסיק להתלונן שרע לי

אני אשתוק ואהיה הילדה הטובה

רק שיפסיקו לתת לי הרגשה שמסתכלים עליי

אני אמצא עבודה

אני לא אלחץ על היום הראשון

היי,אפילו לראיון אגיע בזמן ולא איחור

לא אגיד לעצמי שלא בא לי ואבריז

אני אגיע כי אני לא ילדה ובטח שלא תינוקת

כזאת שצריכה שיחזיקו לה את היד כל פעם שהיא חוששת

אני אמצא עבודה

אני אהיה הכי טובה

אהיה מקסימה,כולם יאהבו אותי

רק שלא יגידו לי אחר כך :

ועכשיו מה לגבי זוגיות ומשפחה

אני אמצא עבודה

זה בידיים שלי ולא של אף אחד אחר

מצאתי אחת אני יכולה גם את השנייה

עשיתי זאת בכוחות עצמי

אני צריכה להיות גאה בעצמי

אין יותר פחד,אין יותר חשש

אני אמצא עבודה

זה רק לשחרר קצת ולצאת לדרך

הבעיה היא : שאני מפחדת
ממה? אני לא יודעת.אולי מזה ששוב תהיה לי עבודה?
או שיסתכלו עליי כמסכנה שאני לא

אני מחפשת את האושר איפה שהוא לא קיים

איפה שאני לא אוכל למצוא אותו לעולם

אני חולמת ומותר לי אבל אני מרגישה שאסור לי

זו טעות,לחלום זה לא המציאות

אני חולמת על להיות מאושרת

להיות מה שאני הכי רוצה להיות

יש לי הרבה למה לשאוף

אני אומרת לעצמי שכדאי אבל מרימה ידיים

מחליטה שאני לא מוכנה לנסות

איפה האושר שצריכים אותו

איפה הוא כל הזמן נעלם לי

איפה החיוך הזה שחסר לי בפנים

אני רוצה להפסיק להרים ידיים ולנסות שוב

למצוא את האושר לא צריך להיות קשה

אז למה אני תמיד מקשה על עצמי

למה אני עושה לעצמי דווקא איפה שלא צריך

אני חולמת על להיות מאושרת

להיות מה שאני הכי רוצה להיות

יש לי הרבה למה לשאוף

אני אומרת לעצמי שכדאי לי אבל מרימה ידיים

מחליטה שאני לא מוכנה לנסות

אני לא רוצה להרגיש פתטית

אבל איכשהו אני מצליחה בכל זאת להרגיש עד כמה

אני מצליחה לאכזב,ולא רק בענייני הלב

אני יודעת היטב שזה לא ילך

אין לי מושג איך עוצרים את זה,את הדבר הזה שהשתלט עליי

שבלי כוונה אני קוראת לזה "אהבה".אבל היא לא בריאה

בא לי להוציא אותה ממני,את האהבה

להרחיק אותה ממני כמה שיותר רחוק.אבל אני לא מצליחה

אני צובטת לעצמי את הלב גם שאין סיבה

אני לא יכולה לסלוח לעצמי ש"התאהבתי"

אני עושה לעצמי דווקא ועוד קצת

ועוד קצת על ההוא שעושה לי פרפרים

שעליו אני לא יכולה לחלום

כי אפילו ההלב שלי יודע שאני לא אעמוד בזה

יודע כמה זה יכאב אם רק אעיז לחלום עליו

אין לי מושג איך עוצרים את זה,את הדבר הזה שהשתלט עליי

שבלי כוונוה אני קוראת לזה "אהבה".אבל היא לא בריאה

בא לי להוציא אותה ממני,את האהבה

להרחיק אותה ממני כמה שיותר רחוק.אבל אני לא מצליחה