טוב לפני הכל , בקשר לסיפור -
אני באמת לא יודעת מה קורה איתו ... מצטערת .
אני כן אמשיך אותו , פשוט לא עכשיו , יש לי דברים אחרים בראש ...
אבל דווקא יש לי השראה לוואןשוטים (סיפורים של פרק אחד , קטעים קצרים)
אז אני לא מתכוונת להעלם , ותמיד אפשר למצוא אותי בבלוג השני שלי :)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הרעיון לוואןשוט הזה בא לי אחרי שיעור חינוך שבו דיברנו על הנושא של התאבדויות והתחלתי להרחיב את הרעיון בזמן ששמעתי את השיר
http://www.youtube.com/watch?v=cjVQ36NhbMk&ob=av3e
שיר מדהים של להקה מדהימה !
וכמובן שגם שירים של סימפל פלאן , ועוד כמה שירים אחרים עזרו בתהליך ...
אני תמיד כותבת יותר טוב דרך שירים ..
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
*תשמעו את http://www.youtube.com/watch?v=SdgHN1GT7Ek בזמן שאתם קוראים :)*
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
את שוכבת על המיטה שלך , בוהה בתקרה ומקשיבה לקול המרגיע של טיפות הגשם בחוץ .
את יודעת שזהו , את כבר לא יכולה יותר .
חשבת על זה כבר מיליון פעמים, אבל את יודעת שהפעם זה בטוח.
את עייפה, את פשוט מאוד עייפה ...
כאילו שמה שקורה בבית הספר לא מספיק , את צריכה גם לנהל מלחמות מיותרות עם המשפחה , וכמובן , עם עצמך .
אין מילה שתתאר את ההרגשה שלך ברגעים האלה .
תסכול ?
ריקנות ?
שנאה עצמית ?
אכזבה ?
את אפילו יודעת איך את מתכוונת לעשות את זה . הרי הרצת את הפעולות האלה במחשבות שלך כל כך הרבה פעמים .
זה כבר מוכן בתוך הראש שלך , כבר חשבת על הכל , רק שעכשיו הגיע הזמן לבצע .
את מוכנה.
אין אף אחד בבית, זה הזמן המושלם.
את יודעת שאם לא תעשי את זה ,את תשנאי את עצמך עוד יותר , את תשנאי את העובדה שהיית כל כך קרובה . אף אחד לא יודע, אף אחד לא ידע, לפחות לא עד מחר.
במקום לקחת נייר ועט ולבזבז זמן על לכתוב משהו שלאף אחד לא יהיה אכפת ממנו בעוד כמה שעות, את לוקחת מצלמת וידאו ומעמידה אותה על השידה , ככה שתפנה בדיוק לכיוון המיטה .
את פותחת את המגירה התחתונה ביותר בארון , ושם מתחת לכל הגרביים , את רואה את הקופסה הלבנה .
כבר חשבת על זה והחלטת שכדורים הם הדרך הכי קלה .
בשקט ובלי כאב .
את מתיישבת על המיטה כשהקופסה העגולה נחה בידך .
את מרגישה את הדמעות בעינייך ויודעת שהפעם, זה על אמת.
את מדליקה את המצלמה ובוהה בנורה האדומה הקטנטנה שמהבהבת מול העיניים שלך, את לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לדבר .
"אמא, אבא.. אני כל כך מצטערת. אני לא יודעת למה אני מצטערת, אבל אני מצטערת.
בבקשה אל תאשימו את עצמכם, בבקשה, אני אוהבת את שניכם, ותאמרו לאחים שלי את אותו הדבר. אני אראה את כולכם.. בקרוב."
את מתנצלת גם בפני החברה הכי טובה שלך, כי את יודעת שכבר לא תהיי שם בשבילה מתי שהיא תצטרך אותך יותר מאי פעם.
את מתנצלת בפני כל האנשים שיכולת לחשוב עליהם , את מבקשת סליחה על זה שלא נשארת חזקה, על זה שנשברת, את מבקשת סליחה על כך שהכנסת להם כל כך הרבה צער לחיים.
ולבסוף , את מתנצלת בפני עצמך .
את מבקשת סליחה על כל הפעמים שישבת על הרצפה בחדר שלך ובכית , את מבקשת סליחה על כל הפעמים שדילגת על ארוחה , על כל הפעמים שהצמדת סכין לעור שלך , על כל הפעמים שלא הצלחת להירדם בלילה , על כל הפעמים שבהן זייפת חיוך והתנהגת כאילו הכל בסדר , ובעיקר, את מבקשת סליחה על זה שלא ביקשת עזרה .
את ממשיכה לבהות לתוך הנורה המהבהבת תוך כדי שאת פותחת את המכסה של הקופסה .
את מוציאה את כל הגלולות מתוך הקופסה אל תוך כף היד שלך , את יכולה להרגיש את הדמעות זולגות על הלחי שלך בקצב מהיר בזמן שאת מכניסה את הגלולות לתוך הפה שלך , אחת אחרי השניה .
את לוחשת את המילה "להתראות. " ומכבה את המצלמה .
את מספיקה לראות את הנורה האדומה מפסיקה להבהב , את כבר יכולה להרגיש את ההבדל .
עייפות משתלטת על כל הגוף שלך , את רואה כתמים של חושך למרות שהחדר מואר לגמרי , כל הגוף שלך רועד , את מרגישה תחושת חנק שמתלווה בכאבים בכל הגוף .
הנשימה שלך נעשית כבדה יותר עד שלאט לאט היא נעצרת לגמרי ,הרעידות נחלשות והעיניים שלך נעצמות .
החדר מלא בדממה. את כבר איננה, כבר לא כאן.
אי אפשר להתחרט או לחזור אחורה, הכל נגמר.
את כבר לא חייבת לחיות בכאב יותר, אבל כל השאר? חייבים.
מה ההורים שלך הולכים לחשוב? מה עם אחיך הקטן, או אחותך הגדולה? מה הם הולכים לעשות?
את מתה, כבר לא כאן.
את כבר לא סובלת , כבר לא בוכה...
את מאושרת .
ההורים שלך מגיעים הביתה, צועקים בשם שלך כמו שהם תמיד עושים, אבל היום משהו שונה, את לא עונה להם.
הם מתחילים לדאוג... את תמיד עונה להם.
הם עולים במעלה המדרגות, בטוחים שאת מתקלחת או ישנה, אין להם שום מושג מה באמת קורה .
אמא שלך פותחת את הדלת... צעקה ממלאת את הבית.
ההורים שלך ואחותך רואים אותך שוכבת חסרת חיים על המיטה , קופסה ריקה של גלולות שינה עדיין שוכבת בתוך כף היד שלך , מצלמה כבויה מכוונת עלייך .
אחיך הקטן שומע את הצעקה ורץ למעלה כדי לראות מה קרה , הוא נעמד בכניסה לחדר ושותק .
אבא שלך מתקרב אלייך ושם את כף ידו על הלחי החיוורת שלך , לא יודע מה להגיד , רק לחישות שקטות של "בבקשה , לא" נשמעות בחדר .
אחיך הקטן נכנס לתוך החדר והוא מנער את הכתף שלך בעדינות "את יכולה להפסיק לשחק , זה כבר לא מצחיק . תקומי. "
אבל את לא. את לא קמה, את לא עונה.
את לא שם, את מתה.
אי אפשר לחזור אחורה יותר, כל מה שאמא שלך יכול לעשות זה לבהות בחלל הריק, לבהות בילדה הקטנה שלה, בתינוקת שלה, שוכבת חסרת כל רוח חיים על המיטה, החזה שלה כבר לא עולה ויורד , העיניים שלה כבר לא פתוחות .
אבא שלך מתחיל לבכות, אף פעם לא ראית את אבא שלך בוכה. הוא בקושי מצליח להחזיק את הטלפון ולחייג לאמבולנס, והוא מתחיל לגמגם, אך בסופו של דבר מצליח להוציא מפיו את המילים
"הבת שלי.. היא.. היא.. הת.. התאבדה."
אחותך הגדולה בוהה בך, בפעם הראשונה היא שמה לב עד כמה את רזה .
בפעם הראשונה היא מצליחה לראות את החתכים שמכסים את היד שלך .
אחיך הקטן צעיר מידי בכדי להבין מה קרה, אבל הוא מבין שאת אינך, את לא כאן יותר.
שום דבר, כבר לא כמו שהיה.
עבר חודש, אמא שלך עדיין יושבת על הספה בסלון ובוהה בנקודה דמיונית על הקיר במשך היום, ובוכה במשך הלילה.
היא לא מצליחה להוציא מהראש שלה את התמונה של מה שהיא ראתה ברגע שהיא פתחה את דלת החדר שלך ביום ההוא .
אחותך לא הלכה לבית הספר, היא לא מסוגלת להתמודד עם המבטים המרחמים שהיא מקבלת במסדרונות .
אבא שלך מוכרח ללכת לעבודה כדי לשלם על ההלוויה שלך.
בסופו של דבר, הם מצאו את הכוח להיכנס לחדר שלך. דלת חדרך לא נפתחה מאז אותו היום, הקופסה עדיין שם , המצלמה עדיין יושבת על השידה מול המיטה .
הם אפילו לא מעיזים לצפות בסרטון, אף אחד לעולם לא יצפה בו.
אמא שלך כבר מוצפת בדמעות של עצמה.
המיטה שלך מסודרת וחדרך נקי, הם נועלים את הדלת, שתישאר סגורה לנצח.
בנתיים בבית הספר שלך, כולם עדיין בתדהמה, הם עדיין לא מצליחים לעקל את מה שקרה .
חשבת שלאף אחד לא יהיה אכפת, שאף אחד לא ישים לב לחסרונך.
אבל את לעולם לא תהיי שם כדי לראות כמה שטעית .
הילדה שסירבה להיות שותפה שלך במעבדה, הולכת לפסיכולוג שלושה ימים בשבוע, היא חושבת שהיא הסיבה להתאבדות שלך.
הילד שנתקע בך במסדרון ואפילו לא אמר סליחה, בכה במשך שעות כי הוא חושב שאם הוא היה אומר סליחה, או מחייך אלייך לפחות, המצב היה לגמרי שונה.
המורה שצעקה עלייך באותו היום, התפטרה.
החברה הכי טובה שלך, נשברת מבפנים . היא שונאת את עצמה על זה שהיא האמינה להצגה שלך , על זה שהיא לא הצליחה לראות מה שמסתתר מאחורי החיוך שלך .
אבל את אינך, את מתה, אי אפשר לחזור חזרה.
עברו 4 שנים, אחיך הקטן כבר בן 12. הוא רוצה להקים מועדון שיקרא 'סודות'.
שם, כל אחד יוכל לבוא ולספר את כל מה שהוא מרגיש, בלי שאף אחד ישפוט אותו.
הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, לדבר על מה שהם רוצים, יהיה להם מישהו לספר לו הכל.
לך? לא היה. וזאת הייתה הבעיה.
גם לא רצית לספר שום דבר לאף אחד, כל התחושות שלך היו מוחבאות עמוק עמוק בתוכך.
התנהגת כאילו היית הילדה הכי מאושרת בעולם, כאילו יש לך חיים מושלמים. שיחקת את התפקיד שלך כל כך טוב, כולם האמינו.
אבל בלילה, ששכבת במיטה וחשבת על כל היום שעבר, היית בוכה .
בוכה לתוך הכרית כדי שלא ישמעו אותך , בוכה עד שהיית נרדמת .
החיים שלך היו חשובים.
ואת, תוך שנייה אחת, סיימת אותם.
רק בגלל שחשבת, שלאף אחד לא אכפת. כל מי שאי פעם הכיר אותך , אפילו אלה שרק עברו לידך במסדרונות לעולם לא יהיו אותו הדבר.
כי את, נעלמת.
את כבר לא כאן .
ואת אף פעם לא חוזרת .
אשמח אם תגיבו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nicole-סיפורים בהמשכים