הגיגיה של מייפל

איימי הייתה ילדה אדמונית שיער, בעלת ראש יצירתי ופתוח. תמיד חשבו שהיא טיפה מוזרה, אבל היו לה חברות, והיא הייתה מאושרת בשנים הראשונות ביסודי. אני לא הכרתי אותה אז, היא הייתה בכיתה המקבילה כך שלא דיברתי איתה אף פעם. בכיתה ה', עשו עליה חרם, בגלל מעשה מטופש שעשתה. היא לא הבינה שזה יקרה כך, היא חשבה שיהיה בסדר אבל לא כך היה. החברות הטובות שלה נטשו אותה וכמעט כולם התעלמו ממנה או פשוט התנהגו אליה מגעיל. חשבתי אז שההתנהגות שלהם נובעת מזה שהיא מוזרה, ואף פעם לא ירדתי לעומק העניין. בשבילי היא תמיד הייתה האדמונית שמתנהגת קצת מוזר.

הגענו לכיתה ז', ושובצנו לאותה כיתה. התחלתי להכיר אותה ונרשמנו לאותו חוג ביחד. ביקשתי ממנה לבוא איתי, כי לא רציתי ללכת לבד והיא הסכימה בהתלהבות שרק מאוחר יותר הבנתי ממה היא נבעה.

הלכנו ביחד לחוג, ולפני שהוא התחיל, היא ראתה ילד בכיתה ט' על האופניים שלו, הסתכלה עליי ואמרה לי, "את רואה אותו?" הנהנתי שכן ולפני שהיא הוציאה עוד מילה מפיה, "את מאוהבת בו." אמרתי והיא הנהנה שכן בחיוך. זאת הייתה הבעיה של איימי, היא תמיד בטחה באנשים מהר מדי, לפני שהיא הכירה אותם כמו שצריך.

וכך התחלנו להסתובב ביחד, גם בבית הספר, אפילו שזה לא מצא חן בעיני החברות שלי, אני אהבתי להיות חברה של איימי. היה לנו המון במשותף, שתינו אהבנו לקרוא ולכתוב, ובאותה תקופה התחלתי לקרוא את הארי פוטר, ובסופו של דבר הלכנו לקולנוע ביחד לאחד מסרטי הארי פוטר. היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים ועד סוף כיתה ז' היינו החברות הכי טובות שאי אפשר להפריד. היו עניינים מגעילים שקרו בין לבין, אבל זה מיותר להזכיר אותם.

החופש לאחר כיתה ז', היה מדהים, בילינו בו הרבה ביחד, חווינו חוויות יוצאות דופן ופשוט אהבנו להיות ביחד. לאט לאט התחלתי להבין את ההתנהגות המוזרה של איימי, היא הייתה איטית, מאבדת חוט מחשבה די מהר והייתה עצלנית יותר ממני, אבל היו זמנים שהצלחתי להתגבר.

בכיתה ח', הקשר שלנו התחיל להתערער, גם בגלל שהתחברתי עם אנה, ואיתה התחלתי להסתובב בבית הספר ולפעמים התביישתי להסתובב עם איימי. היו לנו ריבים, התחלתי להיות אנוכית ומגעילה ובאמצע כיתה ח', ניתקתי קשר. לא סלחתי לעצמי מאז שהתנהגתי לאיימי בצורה נוראית ופוגעת, אבל נמאס לי באותה תקופה שצחקו עליי בגלל שאני מסתובבת עם הילדה שמתנהגת מוזר.

שנה שלמה עברה בלי שדיברנו כמעט, היא הייתה מסתכלת עליי במבט פגוע, ולפעמים ממש ריחמתי עליה, אבל לא היה לי האומץ לבקש ממנה סליחה. לא הגיע לי שתסלח לי. בסוף כיתה ט' התחברנו שוב פעם, התחלנו לדבר יותר, השלמנו פערים, חזרתי להיפגש איתה והכל היה בסדר שוב. החודשים שלאחר סיום כיתה ט' היו כיפיים, אפילו שאנה תמיד מתלוננת שאיימי נדבקת אלינו אבל אני תמיד אומרת שאין לה עם מי להיות והיא פשוט לא רוצה להיות לבד. לפעמים התנהגתי רע אבל למדתי לבקש ממנה סליחה ולבלוע את הגאווה שלי.

היום אני ואיימי חברות טובות, אני נפגשת איתה ומדברות, ואני מספרת לה כל מה שקורה לי בחיים, דברים שאני לא מסוגלת לספר לאנה. ואני מבינה שאיימי כמוני, יש לה ראש מתוסבך כמו שלי והיא לא מתביישת בזה. איימי היא החברה הטובה ביותר שמישהי יכולה לבקש, היא תהיה שם בשבילך ותעזור לך בכל דבר שאת צריכה. לפעמים אני צריכה להגיד תודה על שיש לי מישהי כמו איימי.

זה היה ארוך, אבל זה היה משהו שהייתי צריכה לפרוק כבר ממזמן. 

מייפל.