הגיגיה של מייפל

אתמול, אחרי שכיביתי את המחשב, לקחתי דפדפת לבנה ועט פיילוט שחור והתחלתי לכתוב. לא ידעתי על מה, לא תכננתי כלום אבל מה שעניין אותי היה להמשיך. זרמתי עם המילים שהתחילו להופיע על הנייר זו אחר זו, כשבראשי מתחילים להירקם רעיונות חדשים להמשך, אבל חושבת שאני פשוט לא אחשוב על מה שכתבתי היום יותר ואשליך אותו לאיזה קלסר. האמת, לא ממש אכפת לי. אהבתי את התחושה של העט ביד, יוצר משהו שאני אוהבת. הרגשתי את הדם פועם לי בקצות האצבעות, ומעקצץ מהתרגשות. זה הדבר הכי נפלא שיש. 

לאחר כחצי שעה שבא כתבתי דף וחצי של רצף מילים הגיוניות, הסתכלתי על מה שכתבתי וחייכתי את החיוך הכי גדול שקיים. אני חוזרת לכתוב. מעט בכל פעם, אבל אני שוב מרגישה את ההרגשה הנהדרת שהרגשתי בכל פעם כשכתבתי.

אתמול, קיילי הייתה במצב רוח רע. לפעמים אני שוכחת שקשה לה יותר ממני. אני צריכה לעשות בשבילה משהו. משהו שמח.

מחר הוא יום מיוחד. תנחשו למה! חצי שנה של הגיל הנכסף כבר עברה, ואני מרגישה שהזמן חומק לי מבין האצבעות. הוא חמקמק, הדבר הזה.

שיהיה לכולם המשך יום טוב ושבוע מקסים, בדיוק כמוכם!

מייפל.