הגיגיה של מייפל

לספר מה שעברתי במשך שלוש השנים האלו שעברו מאז שסיימתי את התיכון בפוסט אחד לא יהיה קל, לכן אני אפילו לא אנסה. אני רק אגיד שאם חשבתי ששנות התיכון הן אלו שעיצבו אותי, אז טעיתי. 

אני לא רוצה להתחיל התחלה חדשה פה, אני רוצה לחזור לבלוג הישן שלי ולהמשיך מאיפה שעצרתי. זה לא יהיה קל, אבל את זה אני מוכנה לנסות.

אחרי שעברתי על כל הפוסטים הישנים שלי וקראתי את כל התסכול, הכעס והשמחה שהיו לי במהלך התיכון, אני מחייכת במחשבה שכל הדברים האלה כבר לא חשובים. במקום בו אני נמצאת עכשיו, לא חשובה העובדה שהייתי מתוסכלת מהחברות שלי. כי אחרי שמסיימים את התיכון, החברים ששומרים איתך על קשר, הם החברים ששווים את המאמץ שלך. מגלים למי את באמת חשובה כשאין יותר מסגרת שמאחדת את כולנו. אני תמיד מזכירה את זה לאחותי בכל פעם שהיא אומרת לי שהיא רבה עם החברות או כשהיא נותנת חשיבות רבה מדי לדברים לא חשובים. כל הדברים האלה יעלמו ברגע שמסיימים את בית הספר.

אני רוצה להאמין שהשתנתי לטובה, שיש לי יותר ביטחון עצמי, שאני יותר סבלנית. העבודה שלי עם הילדים שינתה אותי מן הקצה לקצה. אם לפני שלוש שנים היו אומרים לי שאני אבלה שנתיים מהחיים שלי בכיתה עם תלמידי כיתות א'-ב', הייתי צוחקת עליהם. אם היו שואלים אותי בכיתה י"ב מה אני רוצה ללמוד, כנראה שחינוך הייתה התשובה האחרונה. כל החיים שלי לא חשבתי שאני אבחר בכיוון הזה, אבל תראו אותי. סטודנטית לחינוך מיוחד, לא יותר ולא פחות.

אני עדיין אותה אחת עקשנית וגאוותנית, אבל גיליתי בעצמי שיש את הצורך שלי ללמד, לעזור ולהדריך. בחרתי את התחום שהכי גורם לי לצאת מאזור הנוחות שלי, שגורם לי לקחת רסקיו כל פעם שאני צריכה לעמוד מול אנשים וכל תשומת הלב מופנית אליי, אבל זה סיפור לפעם אחרת.

אבל כן, אני הולכת להיות אשת חינוך. תאמינו לי או לא, אין סיפוק יותר גדול בעולם הזה מהמבט שילד נותן לך כשאת מצליחה להסביר לו משהו שהוא לא הבין. אין תחושה יותר טובה מזאת שילד מחייך ברגע שהוא רואה אותך, כי את משמשת לו את המקום הבטוח שלו והוא יכול לבוא לבית הספר בידיעה שיש שם מישהו שמאמין בו.

כל כך התרגשתי לקרוא את כל הפוסטים הקודמים שלי, גם את כל אלה שהיו מלאים בתסכול ועצב. במיוחד אותם, כי אני יכולה לראות עכשיו את הדרך הארוכה שעשיתי. הצורך שלי לכתוב לא נעלם אף פעם, כנראה שהייתי צריכה למצוא את הדרך שלי בחזרה לכאן כדי לספק אותו.

מייפל.