לאנה הציעו נישואין לפני 3 שבועות. הם תמיד ידעו שהם הולכים להתחתן ושזה עומד להיות בעוד שנה-שנתיים, אבל היא קיבלה את הטבעת לפני 3 שבועות. עוד חברה מהתיכון מתחתנת שנה הבאה ועוד אחת מהשכבה. כולן חותמות את העסקה, ואני פה, חולמת על ההוא שהחלטתי לוותר עליו לפני שלוש שנים. אולי אם לא הייתי מתנשאת, הייתי מבינה שאני לא אמצא שוב מישהו כמוהו.
זה מתסכל אותי, לפעמים אני חושבת שמשהו בי לא בסדר ואחר כך אני חושבת שמי צריך אותם בכלל, אבל בסוף מגיעה המחשבה שאני כן צריכה מישהו שיאהב אותי. כולם צריכים.
הבעיה איתי שאני לא מצליחה להקרין התעניינות בקרב בנים. אני לא מצליחה. גם ככה קשה לי במצבים חברתיים ואני לא אוהבת סיטואציות כאלה, הן גורמות לתחושת קלואוסטרופוביה, שזה עוד משהו שאני צריכה לעבוד עליו. כי לקחת רסקיו כל פעם לפני מצב כזה, הוא לא הכי אידיאלי. אז מה שקורה, שהם חושבים שאני לא מעוניינת, או שאני נראית קשוחה מדי, או ביישנית מדי ופשוט לא יוזמים.
אני לא רוצה להתחתן עכשיו, חס וחלילה. אני פשוט רוצה שהשאלות כמו "למה אין לך חבר?" ו"כל הבנות בשכבה שלך מתחילות להתחתן, מה איתך?" יפסיקו. שהתחקור הבלתי פוסק יגמר. נמאס לי.
אבל כן, בא לי חבר. בא לי שמישהו יסתכל עליי ויחייך כאילו זכה עכשיו במיליון דולר. זה כל כך הרבה לבקש?
מייפל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Maple