הגיגיה של מייפל

יש לי חשק לבכות. אני מרגישה שאני מוצפת מכל הכיוונים ושלפתע שכחתי איך לשחות, כי אני מרגישה שאני טובעת. יש לי את ההרגשה המעיקה הזאת בחזה שלא נעלמת והיא רק ממשיכה ללוות אותי. כל החרדה המיותרת הזאת, כל הדאגה הבלתי פוסקת, נמאס לי.

חשבתי שאולי אם אני אכתוב על דף את כל הדברים הרעים ואחרי שאני אסיים אני אקרע אותו לחתיכות קטנות ואזרוק לפח, אולי זה יעזור. אבל עדיין לא ניסיתי, לקחתי את הדרך היותר קלה וספרתי את הטיפות הצהבהבות בזמן שהן נפלו לתוך המים.

ואני שונאת את הרגעים ההם שאני מתעצבנת על אימא שלי בלי סיבה והיא מתעצבנת עליי בלי סיבה ועוקצת אותי במקומות הכי לא נכונים שמתסכלים אותי עד עמקי נשמתי. אני לא צריכה לבקש אישור, אני אומרת לה, אני כבר ילדה גדולה. אז אם את כבר גדולה, היא עונה לי, למה את לא ילדה גדולה גם בדברים אחרים?

לנשום עמוק, לנשום עמוק, להחזיק את הדמעות ולחייך.