אחרי תקופת מבחנים מתישה, אפשר להגיד שסיימתי סוף סוף את שנה א'. טוב, אחרי שאנה תשלח לי את הרפלקציה שלה ונוכל לשלוח למרצה את העבודה המזורגגת האחרונה. אני חושבת שחלמתי על הרגע הזה מהיום הראשון ורק ייחלתי לחופש שהיה לי לפני שהתחלתי ללמוד, אבל אני באמת צריכה להעריך את שנות הלימודים, כי אחרי שהן נגמרות, זאת רק שגרה ארוכה שתמשך הרבה זמן. אני עדיין זוכרת את היום שנרשמתי ואת היום שבו נפרדתי מהתלמידים שלי ואת טקס הסיום של השירות, כאילו הם היו אתמול. אני עדיין זוכרת מה לבשתי כשנסעתי למכללה בפעם הראשונה, איזה מתנות פרידה הבאתי לילדים ואת מאפה הקינמון המגעיל שאכלתי לפני שהטקס התחיל. זמן הוא דבר כל כך שברירי, שהוא בורח לי מבין קצות האצבעות וככל שאני מנסה להחזיק בו יותר חזק, כך הוא נעלם יותר מהר.
עכשיו אני בבית, אחרי שהתרגלתי להיות במעונות במהלך השבוע ולחזור הביתה בסופ"ש ואפשר להגיד שהתרגלתי בחזרה לחופש. אני מרגישה כאילו חזרתי לבית הספר ועכשיו החופש הגדול, אבל אני מרגישה שאני מאבדת זמן שאני יכולה לנצל אותו למשהו חשוב. מצד שני, ניסיונות למצוא עבודה נחלו אסון והבעיה המסוימת שלי מקשה עליי לחקור יותר ולנסות לצאת מאזור הנוחות שלי. אני רוצה שיתייחסו אליי כאל אדם בוגר כשאני בעצמי לא מרגישה כך. אני כמו ילדה קטנה שלא יודעת לנהל בחוכמה שום דבר בחיים שלה וצריכה עדיין את ההורים שיעזרו לי. אין לי בעיה שהם יעזרו לי, כמו שאבא שלי אמר, זה שאת בת עשרים לא אומר שאת עדיין לא שלנו. אני מקווה שאני לא הולכת להעביר את הימים שלי כמו השבוע האחרון, אחרת אני הולכת להשתגע משעמום ולהתרגל לשגרה הזאת. אני לפעמים לא מצליחה להחליט אם אני כן אוהבת או לא אוהבת שגרה.
כל המועקה שהרגשתי כמעט ונעלמה, להגיד את האמת, אני אפילו לא זוכרת מה כל כך הפריע לי באותו רגע שלא מפריע לי כל יום במשך השנה האחרונה. זאת הבעיה איתי כשאני כותבת בחידות ולא זוכרת אחר כך על מה כתבתי. אני עדיין נמנעת מלעשות דברים מסויימים שאני צריכה לעשות, כמו שיחת הטלפון שמעיקה עליי כבר שבועיים. דיברתי אתמול עם חברה שלי על זה ונפתחתי בפניה, אני עדיין לא יכולה להגיד בוודאות אם היא הבינה מה הקושי שלי, אבל היה נחמד לדבר על זה עם מישהו מבלי שישפטו אותי. להודות בזה בעצמי היה לי קשה, כך שאני גאה בעצמי שהצלחתי לדבר על זה עם מישהו אחר.
אני חושבת ששפכתי את הלב שלי מספיק להיום.
שיהיה לכם המשך שבוע מקסים,
מייפל.