הגיגיה של מייפל

לאנה הציעו נישואין לפני 3 שבועות. הם תמיד ידעו שהם הולכים להתחתן ושזה עומד להיות בעוד שנה-שנתיים, אבל היא קיבלה את הטבעת לפני 3 שבועות. עוד חברה מהתיכון מתחתנת שנה הבאה ועוד אחת מהשכבה. כולן חותמות את העסקה, ואני פה, חולמת על ההוא שהחלטתי לוותר עליו לפני שלוש שנים. אולי אם לא הייתי מתנשאת, הייתי מבינה שאני לא אמצא שוב מישהו כמוהו. 

זה מתסכל אותי, לפעמים אני חושבת שמשהו בי לא בסדר ואחר כך אני חושבת שמי צריך אותם בכלל, אבל בסוף מגיעה המחשבה שאני כן צריכה מישהו שיאהב אותי. כולם צריכים. 

הבעיה איתי שאני לא מצליחה להקרין התעניינות בקרב בנים. אני לא מצליחה. גם ככה קשה לי במצבים חברתיים ואני לא אוהבת סיטואציות כאלה, הן גורמות לתחושת קלואוסטרופוביה, שזה עוד משהו שאני צריכה לעבוד עליו. כי לקחת רסקיו כל פעם לפני מצב כזה, הוא לא הכי אידיאלי. אז מה שקורה, שהם חושבים שאני לא מעוניינת, או שאני נראית קשוחה מדי, או ביישנית מדי ופשוט לא יוזמים. 

אני לא רוצה להתחתן עכשיו, חס וחלילה. אני פשוט רוצה שהשאלות כמו "למה אין לך חבר?" ו"כל הבנות בשכבה שלך מתחילות להתחתן, מה איתך?" יפסיקו. שהתחקור הבלתי פוסק יגמר. נמאס לי.

אבל כן, בא לי חבר. בא לי שמישהו יסתכל עליי ויחייך כאילו זכה עכשיו במיליון דולר. זה כל כך הרבה לבקש?

מייפל.

אני מריחה כבר את סוף הסמסטר. המצגת שהייתי צריכה להציג בפני הכיתה עברה יחסית בסדר, הקול שלי רעד בחמש דקות הראשונות וגמגמתי, אבל אני חושבת שנרגעתי ככל שהמשכתי לדבר. כן לקחתי משהו שירגיע אותי קצת, אבל משום מה אני אף פעם לא יודעת להגיד אם זה משפיע או לא.

עכשיו שהמטלה הגדולה כבר מאחורי, אני יכולה לחזור לנשום. המטלות שנשארו לי הן יחסית קטנות חוץ מאחת, אבל אני כבר לא צריכה לעמוד מול אנשים ולהציג עוד משהו לבד.

אני לא מאמינה ששנה א' עברה כל כך מהר. אני עדיין זוכרת כשהחלטתי לפני שנה ללכת ללמוד חינוך ואיך המנהלת שלי בבית הספר בשירות שמחה כל כך, ועכשיו אני נמצאת בחדר במעונות שכמעט שנה אחת מאחוריי. 

אף על פי שלא נשאר הרבה זמן לסיום הסמסטר, יש לי כל כך עוד כל כך הרבה מה לעשות. יש לי הרבה מטלות קטנות וחלק קצת יותר מורכבות, אבל אני רואה איך הרשימה מצטמצמת ומבינה שאני באמת מסיימת את השנה הראשונה של התואר. יש לי הרגשה שלתקופה הזו אני אתגעגע יותר מאשר לתיכון.

אני רוצה לחזור לכתוב, עכשיו אני מרגישה שאני חלודה קצת ושאני כותבת כמו ילדה קטנה, אני מקווה שעוד כמה פוסטים אני כבר אתרגל למילים שרצות על המקלדת ואחזור לכתיבה שאהבתי.

שיהיה לכם סופ"ש מקסים,

מייפל.

לספר מה שעברתי במשך שלוש השנים האלו שעברו מאז שסיימתי את התיכון בפוסט אחד לא יהיה קל, לכן אני אפילו לא אנסה. אני רק אגיד שאם חשבתי ששנות התיכון הן אלו שעיצבו אותי, אז טעיתי. 

אני לא רוצה להתחיל התחלה חדשה פה, אני רוצה לחזור לבלוג הישן שלי ולהמשיך מאיפה שעצרתי. זה לא יהיה קל, אבל את זה אני מוכנה לנסות.

אחרי שעברתי על כל הפוסטים הישנים שלי וקראתי את כל התסכול, הכעס והשמחה שהיו לי במהלך התיכון, אני מחייכת במחשבה שכל הדברים האלה כבר לא חשובים. במקום בו אני נמצאת עכשיו, לא חשובה העובדה שהייתי מתוסכלת מהחברות שלי. כי אחרי שמסיימים את התיכון, החברים ששומרים איתך על קשר, הם החברים ששווים את המאמץ שלך. מגלים למי את באמת חשובה כשאין יותר מסגרת שמאחדת את כולנו. אני תמיד מזכירה את זה לאחותי בכל פעם שהיא אומרת לי שהיא רבה עם החברות או כשהיא נותנת חשיבות רבה מדי לדברים לא חשובים. כל הדברים האלה יעלמו ברגע שמסיימים את בית הספר.

אני רוצה להאמין שהשתנתי לטובה, שיש לי יותר ביטחון עצמי, שאני יותר סבלנית. העבודה שלי עם הילדים שינתה אותי מן הקצה לקצה. אם לפני שלוש שנים היו אומרים לי שאני אבלה שנתיים מהחיים שלי בכיתה עם תלמידי כיתות א'-ב', הייתי צוחקת עליהם. אם היו שואלים אותי בכיתה י"ב מה אני רוצה ללמוד, כנראה שחינוך הייתה התשובה האחרונה. כל החיים שלי לא חשבתי שאני אבחר בכיוון הזה, אבל תראו אותי. סטודנטית לחינוך מיוחד, לא יותר ולא פחות.

אני עדיין אותה אחת עקשנית וגאוותנית, אבל גיליתי בעצמי שיש את הצורך שלי ללמד, לעזור ולהדריך. בחרתי את התחום שהכי גורם לי לצאת מאזור הנוחות שלי, שגורם לי לקחת רסקיו כל פעם שאני צריכה לעמוד מול אנשים וכל תשומת הלב מופנית אליי, אבל זה סיפור לפעם אחרת.

אבל כן, אני הולכת להיות אשת חינוך. תאמינו לי או לא, אין סיפוק יותר גדול בעולם הזה מהמבט שילד נותן לך כשאת מצליחה להסביר לו משהו שהוא לא הבין. אין תחושה יותר טובה מזאת שילד מחייך ברגע שהוא רואה אותך, כי את משמשת לו את המקום הבטוח שלו והוא יכול לבוא לבית הספר בידיעה שיש שם מישהו שמאמין בו.

כל כך התרגשתי לקרוא את כל הפוסטים הקודמים שלי, גם את כל אלה שהיו מלאים בתסכול ועצב. במיוחד אותם, כי אני יכולה לראות עכשיו את הדרך הארוכה שעשיתי. הצורך שלי לכתוב לא נעלם אף פעם, כנראה שהייתי צריכה למצוא את הדרך שלי בחזרה לכאן כדי לספק אותו.

מייפל.

אחרי 3 שנים, מצאתי את דרכי בחזרה לכאן. אני שמחה לראות שאני עדיין זוכרת בכלל את הסיסמה לבלוג ושהכול נמצא באותו מקום, אפילו שרוב האנשים שקראתי אצלם כבר לא מעדכנים, עדיין טוב לחזור הביתה.

התגעגעתי.