|
| 10/2011
החיים זה לא הכל
נסיתי להתאפק לא לתת לדמעות לזלוג ולהציף אותי, אבל בלי הצלחה, דמעות זלגו...העיניים האדימו ושרפו.
התחלתי לרוץ, לברוח מהבושה הגדולה.
לא ראיתי לאן אני רצה.
ומה שעיניין אותי באותו הרגע זה למה הכל קורה דווקא לי?
המשכתי לרוץ ולא ראיתי לאן, ראיתי כבר מטושטש, המשקפיים נפלו לי בדרך.
וכנראה מה שקרה הוא שמכונית פגעה בי.
המכה הייתה עוצמתית, כנראה שלא שרדתי.
ראיתי את עצמי מותלת על הכביש ללא רוח-חיים.
קבוצת אנשים מסביבי מסתכלים וטל, אחי התאום,...מנסה הכל, כדי להנשים אותי..והוא רואה שזה לא מצליח.
אני רואה את תומר בוכה בצד. "רק אם יכולתי להגיד לו שאני אוהבת אותו!" צרחתי.
"את חייבת להגיד לו שאת אוהבת אותו" אמר קול מוזר מאחוריי,
הסתובבתי וראיתי דמות חצי שחורה וחצי לבנה, "זה לא עסק שלך!"
"זה בהחלט העסק שלי, אני ___" לא הצלחתי לקלוט את שמו...זה היה משהו בשפה זרה לי.
"אני זה שצריך להדריך אותך וזה שלבסוף מחליט אם את מסיימת עם עניין המוות"
"מה זאת אומרת?" בניסיון להבין,
"אם את משלימה את משימתך האישית ומצליחה להעביר לתומר את המסר "אני אוהבת אותך" את מסיימת את חייך וממשיכה לגלגול הבא".
מנסה להבין מה עובר על חצי משארית חיי ומאין ברירה, אני מתחילה את מסעי מעכשיו.
כולם בבית הספר ידעו שאין לי כל חוש יצירתיות בי, אבל אין ברירה לעשות הכל כדי להעביר את המסר לתומר לא משנה באיזו דרך!
אז כנראה שיש חיים אחרי המוות.
אולי זה החיים הם לא הכל, אחרי הכל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
