מחפשת שפיות

יום שני. עשרה לחמש, טל מתקשרת אליי. בחמש צריך להיות בשבט. מתארגנת מהר מהר ויוצאים.

מסתבר שכמה דקות לפני שהיא התקשרה היה פיצוץ ליד הבית שלי. מטרים ספורים מהשער שלי, ועוד החדר שלי פונה לכיוון הפיצוץ. זה העיר את כל מי ששאלתי שגרה בשני הרחובות הסמוכים, ורק אותי, שהייתי הכי קרובה לזה, זה לא העיר.

מוזר.

עאלק שכונה שקטה.

בכל מקרה, הגענו לשבט. קצת ניקיונות, ויוצאים. באוטובוס חשבתי שאני אשן. לא יצא. הנסיעה עברה נורא מהר.

הגענו ליער. הכל היה ריק. זה די מוזר, הקטע הזה של החלוץ, בדרך כלל הגענו לשם כשהכל כבר בנוי, רק כמה פינשים במבנה.. בחלוץ צריך להקים הכל מהתחלה. לגדר את השטח, להקים את המטבח, המפקדה, המחסן.

סיימנו עם עבודות שבטיות והתחלנו בעבודות הגדודיות.

היום הראשון היה איטי ומעייף. כל היום רק ייחלתי למקלחות.

זה הגיע בסופו של דבר.

וגם בסוף מאיה ואני היינו בין האחרונות שנכנסו לשק"שים והלכו לישון (העיקר מאיה אמרה: 'בשנייה הראשונה שיהיה אפשר אני אכנס לשק"ש ואלך לישון!'. גם לי היו תוכניות כאלה. לא התממשו.).

היום השני לחלוץ.

עבדנו על המבנה, כבר רב הקליפם היו באוויר. אולי סיימנו להרים הכל כבר ביום הראשון, לא בטוחה.

בכל מקרה, יצא שישבתי על קלף שלא מחובר לאף קלף אחר, בגובה ארבע וחצי מטר,  קלף מתנדנד, שבאותו זמן שאני יושבת עליו אנשים מותחים את היתרים ומרעידים לי אותו לכל הכיוונים, ואני כולי רועדת על סנדה דקיקה, יודעת שאם הקלף יפול הריתמה לא תעזור. אחרי שתי דקות זה עבר, אבל ראשג"ד לשעבר שלי (שהיה ראשג"ד שלנו כשהיינו בו') עשה כאילו הוא דוחף אותי. פעמיים. הבטחתי לו שכשאחזור לקרקע מוצקה אני אסדר לו את הפרצוף מחדש. או לפחות ניסתי להגיד את זה, אבל רעדתי יותר מדי.

למען האמת, כמה דקות לפני שעליתי לארבע וחצי מטר, והייתי בשלוש וחצי מטר או שלוש, על אותו קלף לא מחובר לשום דבר, קיפצצתי עליו על רקע המוזיקה. מאוד חכם מצידי (וכל שאר הכופתות בגובה 'מיכל! טיפשה! את בגובה!! הקלף יתרסק!!' היה כיף.).

היום השני היה יותר מוצלח.

יום שלישי. בבוקר עבדנו, עד 11 בערך, ואז יצאנו ליום כיף בכנרת.

היה נחמד.

תכננתי לישון שם, אבל הייתי חייבת התרעננות קצרה במים. אבל היא לא הייתה מספיק קצרה, ואחרי המקלחת הצטרפנו לכל מיני שיחות, ובכלל לא ישנתי שם.. אבל השינה באוטובוסים לשם ובחזרה הייתה חלומית. או, ומקלחת אמיתית, עם מים כמעט נורמליים, ופחות בוץ. היה נפלא.

חזרנו ליער אחרי היום כיף והלכנו לישון.

ביום כיף התחילו להגיע אלינו שמועות על המלחמה ("לא שמעתם? התחילה מלחמת ישראל-לבנון 2006-2007!").

היום הרביעי.

חניכי ו'-ז'-ח' הגיעו למחנה.

עבדנו על המבנה, עזרנו למבנים אחרים...

עשיתי ערסל במבנה ז' (ולימדתי שתי חניכות לעשות ערסל והן עזרו לי בחלק מהזמן. יצא הערסל הכי הכי מושלם שם!. בעצם, אולי זה כי את שאר הערסלים חניכות עשו...). בסוף הערסל גיליתי שאין לי לאן לעבור, כי מאחורי שמו משטח בוסים, ואין י איך לסיים את הערסל (נתקעתי בין המקרמה לבין הסנדה שעליה צריך לקשור את סוף הערסל. הצדדים חסומים בידי שני ערסלים, ומאחורה בידיד משטח בוסים. אושר. בסוף עליתי על הסנדות שבצידי הערסל ובנכות גמישותית מסויימת סיימתי את הערסל. יאי.

שמענו על הקטיושה בחיפה. חלק מהצוות ישב בצד. היינו לחוצים. קצת נרגענו כששמענו שאין נפגעים, אבל חיפה זה עדיין קרוב לאיפה שהיינו. אחינועם הודיעה לנו שאנחנו מחוץ לטווח האש, אחרי שיחות של לחץ. ('אם היה סיכון היו מפנים אותנו.' 'אבל איך ידעו שיש סיכון?' וכו' וכו'..). אחרי זה שמעתי את שרון אומרת למיכלע שתקח את המגבת שלה, שהייתה תלויה לייבוש. 'אני לא רוצה להלחיץ, אבל כדאי שנהיה מאורגנים אם נצטרך לזוז. זהלא אומר שום דבר, פשוט כדאי, ליתר ביטחון.'

בהמשך הערב (בסביבות תשע-עשר) עבדנו על הקלף האחרון של המבנה. במקדימה של המבנה היו צריכים להיות שלושה קלפים של NYC (ניו יורק סיטי), אז עבדנו על ה-C, הקלף האחרון שנשאר.

פתאום הוד רץ לעברנו "רוצים לפנות אותנו! תשמעו!" ואז מערכת הכריזה ההנהגתית אומרת לנו לארוז את החפצים שלנו ולהעלות אותם למכולות השבטיות.

צורה מאוד נחמדה לגלות שמפנים אותנו.

התאפקתי לא לבכות.

עבדנו כל כך קשה על המחנה הזה, חבל לנטוש ככה. החניכים שלנו היו אמורים להגיע למחרת (כיתות ה'). הם אפילו לא ראו את המבנה.

לקחנו את הדברים, העמסנו על הקונטיינרים. חיכנו לאוטובוסים. סתם חיכינו המון זמן. ופרקנו את הדברים מהקונטיינרים ועוד חיכינו.

בסביבות שתיים הגיעו האוטובוסים שלקחו את כיתות ו' (וצוות ו').

אמרו לשאר השכב"ג שכדאי לנו ללכת לישון, יקח עוד 4 שעות עד שיגיעו האוטובוסים שלנו. אז הלכנו לישון.

מתישהו בלילה פינו גם את כיתות ז'. בזמן שישנו.

בשעה חמש וחצי קמנו, והתחלנו להעמיס את הציוד על האוטובוסים.

בשש כבר היינו עליהם והתחלנו לסוע. (קורס, צוות ד', צוות ה', ושאר השכב"ג בלי צוותי ו' ו-ז').

בשבע ארבעים הגענו לשבט, עשר דקות אחרי שחניכים ה' היו אמורים להיות שם, אם הכל היה קורה כרגיל.

חזרנו שקטים לבתים. עצובים.

לא הספקנו לעשות מספיק במחנה. המבנה לא סוים, לא הספקנו להפרד מהשמיניטים, לראות את הקורס מוכיח את עצמו בתור חניכי שכב"ג לעתיד... לראות מה זה להיות מדריך במחנה..

היה עצוב.

נקווה שעוד יהיה משהו לסוף שנה.

ושהמלחמה תפסק.

שלא יהיו עוד מלחמות.