מחפשת שפיות

איזה כיף.

נהנת מהדקות האחרונות (32 דקות, אבל מי סופר?) של היומולדת.

אז כן, גיל 16. וואו. גיל נהדר, מקסים, כולן רוצות לחזור לשם.

כיף לא נורמלי, אני צריכה להנות מכל רגע.

רק אותי ימי הולדת מדכאים?

אני מגיעה לימי הולדת תמיד עם איזו מחשבה בראש 'כן, היומולדת הזה יהיה טוב' אבל זה אף פעם לא טוב.

אני אפילו לא יודעת למה. תמיד ביומולדת אני מקווה ששנה הבאה יהיה יותר טוב. יותר כיף. יהיו לי יותר חברים, ויותר ברכות.

אבל זה לא שאין לי חברים.

אני דווקא מרוצה מעצמי. אני מכירה הרבה אנשים. אני אוהבת הרבה אנשים, ואני מקווה שגם כמה אוהבים אותי.

האכזבה היא מעצמי.

עוד שנה ועוד שנה עוברת, ואני לא באמת מרגישה את השינוי העצום הזה. פתאום אני גדולה יותר. אני צריכה להתרגש.

לא, אני בדיוק כמו אתמול, רק בתוספת של יום. ראיתי את כדוה"א מסתובב סביב עצמו עוד פעם אחת מאז גיל 15 (וכמה ימים שזה לא יהיה... <364>). עברתי עוד יום אחד. השכלתי והחכמתי רק ביום.

תמיד הייתי מצפה מעצמי להרבה יותר. כן, מאז גיל 15 עברתי הרבה. הרבה מאוד. העניין הוא שאני לא שמה לב לפרטים. נותנת לתחושות לעבור לידי. עושה דברים כי צריך.

אחת ההחלטות שלי לגיל 16 היא לנסות יותר להנות מהדברים שאני עושה.

למרות החפירה כאן, עדיין לא הצלחתי להבהיר לעצמי למה אני עצובה בימי הולדת. אולי אני מרגישה שכל הצומי הזה בכלל לא מגיע לי? שהוא מזויף?

לא יודעת. אני צריכה לעבוד על עצמי. להיות בן אדם יותר מאושר. לא רק כשאני עם אנשים אחרים, גם עם עצמי.

מצטערת על החפירה...

בכל מקרה, יום ההולדת שלי עבר עליי בשעה וחצי של קיפול כביסה, למידה לבגרות בצרפתית, כל הזמן בשיחות עם שקד לגבי 'מה נעשה היום, מתי ואיפה?' (רמז: כלום.), ביקור פתע של טל וגל, שהכינו לי עוגה (מתוקות!), ביקור בקניון עם אמאבאחקטן שבו הספקנו רק לקנות ספרים, וג'וג'יטסו.

בג'ו ג'יטסו, איך שהגעתי אחד המאמנים אמר לי מזל טוב, ואז עליתי לאולם, ומה אני רואה תלוי על הקיר של המדרגות? ברכה בגודל אדם! (אדם שנמוך ממני בראש..). שקד הכינה לי שלט-ברכה ודאגה שכ-ל המכון יראה. אחת הברכות היפות. שקד אני חולה עלייך!

בזמן הריצה: מישהו "תגידי, בת כמה את?" מאמנת: "זה לא משנה בת כמה היא, היא עדיין קטנה מדי בשבילך!".

בסוף האימון השני (עם הקבוצה של המבוגרים) המאמנת נזכרה שיש לי יומולדת, ציוותה על כולם להוריד חגורות (חוץ ממני) העמידה אותם בשתי שורות, ואמרה לי לרוץ ביניהם, בזמן שהם מצליפים בי עם החגורות (סוג של 'יש לנו תיש' רק הרבה יותר אלים). האמת שלא כאב כמו שציפיתי. חבורה של סאדיסטים! חחח זו תהיה מסורת חדשה, ואני אזכר בתור זו שהתחילו עליה את המסורת. היה כיף.

טוב, אז מחר בגרות בצרפתית..

כל מי שקרא עד לכאן יקבל ממני פרוסת עוגה (וירטואלית, כמובן) למרות שגם אמיתיות אחרי היום לא חסר לי (העוגה של גל וטל בסוף לא הייתה מורעלת!!).

אז, תודה לטל, לגל, לשקד וכל אנשי האסאמאסים והמסנג'ר החמודים שאיחלו לי מזל טוב.

עשיתם לי ת'יום.

לילה טוב, אני הולכת לנצל את 16 הדקות האחרונות ליום הולדתי ה16 (שמתקיים בדיוק ב16 למאי, כמה מגניב.) בלמידה לצרפתית (חחח נההה).