מחפשת שפיות

אוף, דפקתי לעצמי את החיים.

למה לעזאזל אני לא מסוגלת להנות משום דבר שאני עושה?

אני צריכה להפסיק להאשים את הסביבה. המשהו הדפוק הזה הוא בי כנראה.

הבוקר אמא עשתה לי מן שיחה כזאת, למה לא טוב לי, למה אני מנסה להתחמק מהמשפחה תמיד, וחיה בשעות מטורפות, וישנה בשעות שהמשפחה ערה... מה היא עושה לא בסדר, למה אנחנו אף פעם לא מדברות על מה שאני מרגישה ועוד ועוד... אמנם הייתי חצי ישנה, אבל הצלחתי לקלוט מה היא אומרת לי. היא מנסה לתקן את היחס שלה כלפי. היא אמרה שהיא תקבע לשתינו תור לפסיכולוג, אחרי שלוש שנים שאני סובלת.

כן, היא מתחילה להבין שההתנהגות שלי כזו בעיקר בגללה. אין לי כח להיכנס לזה, אבל אני שמחה שסוף סוף היא מבינה שמה שהיא עושה (ומה שהיא לא עושה) גורם לי להיות אומללה כל הזמן.

כל הזמן.

זו התחושה שמלווה אותי כבר שנה, אפילו יותר. עושים דברים כי צריך. חיים כי צריך. זהו, אין משהו חשוב שחיים בשבילו. אולי מדי פעם צץ משהו, אבל זהו. החיים לא שווים את זה.

וכן, כנראה שזה באמת לא נורמלי אצל כל העולם להיות עצוב כל הזמן.

אני מצליחה להסתיר את זה נפלא מכל העולם, אבל ככה זה.

אני כל כך שמחה שאמא מתחילה לקלוט מה שהיא עשתה לי במשך כל כך הרבה זמן...

אוף. אף אחד לא יבין. אני גם לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. אני לא מצליחה לבטא את מה שאני מרגישה, אז שמרתי במשך שנים את הכל בבטן. אבל זהו. פרקתי. נגמרה תקופה? אולי. אבל אי אפשר לגרום לבן אדם להשתנות. אולי רק בדברים קטנים.

אני באמת מקווה שמכאן יתחיל דברים יתחילו להשתפר.

אמנם הייתי צריכה לעשות משהו קיצוני כדי שהשינוי יקרה (או לפחות יראה ניצני התחלה) אבל זה היה שווה את זה.

בברכת חופש נעים (ואו, הולך להיות לי ממש עמוס. אני ילדה מטומטמת, אפילו את החופש אני מצליחה לצופף לעצמי כך שאני לא אוכל לנשום לרגע),

מיכל.

עריכה:

לא הייתי צריכה לפרט כל כך. אף אחד לא יבין.

מחקתי כמה חלקים.

אני משתמשת בבלוג בתור מקום לפרוק רגשות ולפרק את העולם במה שקשה, אבל זה כבר מוגזם. רבע מזה אני לא מפרת לחברים הקרובים, עכשיו לכתוב את זה סתם ככה בבלוג?

זה קשה לי. קשה להיפתח.

ועדיף לחסוך את זה מכם...

לילה טוב.