כי ככה אני רוצה וזה מה שיהיה! :)

החיים הם מבחן אחד גדול... מישהו פעם אמר לי את זה, אני אפילו לא זוכרת מי...

והאמת היא שבשבועות האחרונים אני מבינה כל כך את הכוונה של המשפט הזה ואם לומר את האמת, אין לי כוח יותר.

לא בא לי כבר להיות תחת זכוכית מגדלת ועיניים בוחנות כל הזמן, לא יכולה יותר עם הביקורת של האחרים ועם הביקורת של עצמי על עצמי.

ואיכשהו תמיד זה נראה שאף אחד לא נמצא במצב שאני נמצאת מה שעוד יותר מגביר את התסכול...

בא לי לסיים את התיכון הזה כבר!! נמאס לי ללמוד ולא בא לי להמשיך עוד מחצית שלמה עם המורה הכי מייאש שיש...

ועד שסופסוף חשבתי שסיימתי עם הסיפור הזה של הרשיון ושיעורי הנהיגה (עברתי טסט ברוך השם ביום שני), גיליתי ש"שיעורי הנהיגה" שלי בכלל לא הסתיימו כי מסתבר שאבא שלי לא פחות גרוע. וזה לא שאני לא מעריכה את מה שהוא עושה וברור שהוא רק רוצה בטובתי, אבל אין לי כוח להערות שלו ולהתערבויות שלו. ובתכלס, לא יודעת מה אנשים מוצאים בזה, אבל אני פשוט לא אוהבת לנהוג!

בא לי להיות נטולת לחץ נפשי ופיזי. 

אני עייפה ולא יכולה להפסיק כלום.

איך אני כל פעם נקלעת למצב הזה?

כל שנה אותו הדבר, והמבחן הזה לא נגמר...

אני תוהה אם אי פעם התחושה הזאת שבוחנים אותי כל הזמן תיפסק. אולי לא ואני אתרגל. אולי בכלל לעולם לא אצליח להתרגל ותמיד אשאר עם טעם חמוץ בפה. ואפילו שהגענו למסקנה היום שעדיף להיות אופטימית ושמחה מאשר פסימית שרואה הכל שחור, אני לא מרגישה שהקושי מותיר לי הרבה ברירות.

תמיד ידעתי שאני חלשת אופי.

הכל מעטה של שקרים.

ואני כלואה בתוך המסכה הזאת שלא ממאנת לרדת לי מהפנים.....

בא לי לישון ולא להתעורר עד שיגיע השקט!