כי ככה אני רוצה וזה מה שיהיה! :)

אני רק עכשיו מבינה שאני כבר חלק מהמסגרת הזאת... הדבר הכי מוזר שקיים ושהייתי חלק ממנו.

אז בהתחלה זה היה נורא בטירונות ואז זה היה נחמד בשבירת דיסטנס ואפילו ממש מצחיק וזכיתי לכמה אנשים שיצטרפו לחיי.

אחר כך בקורס נהיה זוועתי אבל תודה לאל גם את זה עברנו ופתאום הגעתי ליחידה שלי. ו

אחרי חודש חמוד ביותר שעבר מהר יותר משחשבתי, עכשיו בא לי למות. מה מבצע? מה מלחמה?...

תגידו לי אתם נורמלים?

טוב אז אני מודה שרציתי את זה.. זאת אומרת לא רציתי מלחמה אבל רציתי שיעשו משהו כדי להפסיק את האיום המתמשך ושגרת החירום הנוראית ששוררת על ישובי הדרום. אבל דווקא עכשיו? דווקא כשאני בצבא? דווקא כשאני צריכה להתלוות לכוחות האלה?

אני באמת לא יודעת מה לעשות. בעופרת יצוקה ב-2009 הייתי בבית. נשארתי בבית ולא יצאתי. בזמנו לא היו לימודים ויכולתי להרשות לעצמי (לא באמת היתה ברירה אחרת).

ועכשיו אין לי ברירה אלא ללכת. לקום בבוקר, לנסוע לת"א בין אם ברכבת ובין אם אבא יהיה מספיק חמוד לעשות את זה ולהגיע למערכת - משם כנראה אשלח חזרה לדרום. 

רציתי את הסופ"ש שלי!

באסה