ישבתי שם. נצמדתי לקיר והקשבתי לבומים.
התפללתי שלא יקרה כלום, כמו שלא קרה לי כלום עד אותו הרגע.
פתאום הבנתי שאין כיפת ברזל, אני לא במרחב מוגן ושחצי שעה לפני היתה שם פגיעה ישירה.
נחרדתי, אבל ניסיתי להישאר רגועה.
שתי שניות וחצי אחר כך בום מרחיש אוזניים מעל לראש שלי. עכשיו הייתי בטוחה שאני מתה.
הזכוכיות נפלו עלינו, התקרה קרסה סביבנו והקצין ההוא שבמקרה או לא, היה שם איתנו, החזיק לי את היד.
בחיים שלי לא פחדתי ככה, בחיים שלי לא חשבתי שאני ארגיש ככה.
בהתחלה הכל היה בסדר, חברה שלי בכתה בהיסטריה ואני עוד הייתי רגועה. או בדיעבד אדישה.
אבל דקות לאחר מכן כשהתקיפו את האזור שהיינו בו במטח לא נורמלי של רקטות פתאום הבנתי שאני לא מסוגלת להכיל יותר.
רציתי לצאת משם שלא יהיו יותר בומים ואזעקות. בלי צבע אדום ובלי כרוז שקורה להיכנס למקלטים.
לא יכולתי יותר, פתאום עבר לי בראש שוב שוב אותה נפילה, אותן זכוכיות, אותו בום והרעד שב וחזר.
והבכי שב וחזר.
אני לא יודעת אם אני נחשבת נפגעת חרדה או לא. אני יודעת שאני קופצת מכל דבר. אני יודעת שאני שומעת אזעקות בכל מקום.
ואני בעיקר יודעת שאני לא מרוצה מהתוצאה המגוחכת של המבצע הזה.
אני לא מאמינה בכניסה קרקעית ובוודאי לא רוצה שחיילים ומילואימניקים מקסימים יפגעו. אבל אני גם רוצה שהשקט יחזור למדינה הזאת.
המבצע לא שינה דבר, המצב חזר להיות בדיוק כמו שהיה בלי המבצע הזה. עכשיו אולי יהיה קצת שקט אבל עוד כמה חודשים יחזרו הטפטופים.
הרי זה ברור וידוע, ומי שחושב שחמאס יפסיקו את הירי למשך 40 שנה חי בסרט.
אני לא מאמינה שבאמת תליתי תקוות שמשהו ישתנה.
ואם נחרוג שנייה לפוליטיקה - עכשיו לפחות הבנתי שלביבי אני לא אצביע בחיים.
רק כואב לי ועצוב לי ונורא לי על המילואימניק שנפטר היום מאותה נפילה שהייתי בה.
כנראה שבאמת ניצלתי בנס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
