אני לא כל כך בטוחה לאן החיים שלי מובילים אותי בימים האחרונים... אחרי סאגת בלבול מאוד ארוכה שבה איבדתי את הדרך, עליתי על השביל על הלא נכון, וחזרתי לנקודת ההתחלה, עכשיו אני יכולה להגיד, עדיין לא בבטחון גמור, שאולי יש קצת תקווה...
קשה לי להאמין כמה הזמן עובר לי לאט. מעולם לא הרגשתי ככה, שכל יום אני נחנקת מחדש ומחכה שתגיע השעה הבאה.
ועכשיו לחכות חודשיים זה באמת מרגיש כמו נצח. אני רק מקווה שכמו שעברו 10 חודשים (נצחיים ביותר) גם הנצח הזה יחלוף ואגיע לקצה המנהרה.
היום, כשהכל כבר ממש שונה, אני לא מצליחה לחבר את הפאזל של החיים שלי כמו שצריך.
אני נקרעת ביני לבין עצמי, בין הכאילו חברים שלי, לאלו שכבר לא זוכרים מי אני, או זוכרים אבל לא כמו פעם, ובעיקר נקרעת בין מה שאני רוצה להיות למה שאני באמת.
החיפוש המתמשך הזה בסידור החתיכות שאבדו לי בדרך לא ממש מצליח או מתנהל בצורה שמובילה אותי לאנשהו. להיפך.
אני לא אני כבר הרבה מאוד זמן.
כואב לי במקומות שאני לא יודעת להסביר. הדמעות האלה שחונקות את הגרון שגורמות לי לרצות לעשות משהו מבלי יכולת באמת לשנות.
המוח שמתפוצץ ממחשבות ונסיונות כושלים להסביר לעצמי למה אני צריכה ומסוגלת להחזיק מעמד.
ובעיקר תמונות וזכרונות מהשנה שעברה שכובלים אותי לתחושה הנוראית הזאת ולהרגשה ששום דבר הוא לא מספיק טוב.
יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. ומעט מדי רצון. או אפשרות.
אני רוצה שיקרו קצת דברים טובים כדי שאוכל לחייך באמת כדי שאוכל לומר לעצמי שאפשר לנשום עמוק ולהישען קצת אחורה.
איפה המוזה כשצריך אותה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
