בלוג סיפורים בהמשכים (:

"love of my life, you hurt me..." שרתי, מצחקקת.

כל כוחותיי כבר אזלו.

לא היה לי כוח להמשיך ולהילחם.

להילחם על חיי.

"בבקשה," שמעתי אותו מתחנן. "תהיי חזקה! תחזיקי מעמד! רק עוד קצת, רק עוד קצת..."

פעם ראשונה בחיי ששמעתי אותו מתחנן.

כנראה גם הפעם האחרונה שאני אשמע אותו.

ולא רק אותו...

כל צליל.

אלו כנראה הדקות האחרונות של החיים שלי.

ואני, כמובן, אבזבז אותן על הרהורים חסרי טעם במוח שלי.

"דין?" מצמצתי, נאנחת בכאב.

"מה, אהובה?" הוא הסיט קצוות שיער מפניי.

"זה נגמר."

"מה נגמר?" הוא שאל, מלטף את מצחי.

"אני."

-חודש לפני כן-

טק-טק-טק.

טפיפות עקבים בקצב קבוע, ממהרות, דורסות.

טק-טק-טק.

נחושות, מכוונות ליעד, רומסות.

טק-טק-טק.

היחלשות, היסוס, כניעה.

טוק-טוק-טוק.

דפיקה מהוססת על הדלת.

"כן," נבח הבוס שלי, והמתמחה החדשה נכנסה למשרד, פרצופה מבוהל.

הנדתי בראשי.

כולן אותו הדבר.

הטלפון במשרד שלי צלצל, ואני צעקתי למזכירה שלי שתענה.

"HIAA הוצאת ספרים, במה אני יכולה לעזור?" נשמע קולו של בריאנה, המזכירה.

השארתי את בריאנה להתעסק עם האיש בטלפון, וחזרתי לערוך במחשב את הספר של הסופר המצליח, דין אקלס, שחתם אצלנו לפני חודש.

הבן אדם עשה גלים בכל העולם עם ספרו הראשון, ואז נעלם.

פשוט נמחק מעל האדמה למשך שש שנים.

איש לא שמע עליו, איש לא ידע מה קרה לו, האם הוא עוד בחיים.

רבים חשבו שהוא מת.

ואז, פתאום, הוא צץ לו בהוצאת הספרים שלנו, אחרי שש שנים, ומבקש שנחתים אותו.

לא יכולנו לסרב, כמובן.

הספר החדש שלו היה מרתק.

ספר אקשן, מתח, רומנטיקה.

טוב, רומנטיקה לא היה הצד החזק שלו.

לרוב ה "רומנטיקה" הייתה בחורה מזדמנת.

אבל זה לא פגם בספר.

להיפך, זה הוסיף איזו מסתוריות לדמות המרכזית, איזושהיא תעלומה. למה, למה הוא לא יכול לאהוב?

דין אקלס בהחלט ידע לסקרן את הקורא.

הספר תיאר בפרטים מדויקים סצנות בלתי אפשריות.

יריות, מכות, בגידות.

איך מוח אחד יכול לייצר את כל זה?

"היילי?" קטע קולה של בריאנה את מחשבותיי.

"כן?" מלמלתי, מעמידה פנים שהתעסקתי במחשב.

"זה היה דין בטלפון. הוא ביקש שתתקשרי אליו דחוף."

הרמתי גבה בפליאה, וחייגתי את המספר.

"הלו?" נשמע קולו של דין.

"דין? זאת היילי. ביקשת שאני אתקשר."

"כן... היילה, רציתי לשאול אותך משהו."

"שוט," אמרתי, והתחלתי לקשקש עם העט על דף אקראי שמצאתי.

תמיד כשדיברתי עם דין היה לי מין רטט בגוף.

כל אידיוט יכול להבין מזה שאני נמשכת אליו.

אבל דין הוא חתיכת מניאק. הוא לא טיפוס של קשר ארוך, והוא מפוצץ באגו. יש לו מודעות עצמית בשמיים.

גבוה, שרירי, עיניים ירוקות-אפורות מסתוריות, שנראה לך תמיד שיש משהו שהוא מסתיר מאחוריהן, שיער חום קצר...

הוא חלומה של כל אישה.

"רציתי לשאול אם תתלווי אליי שבוע הבא להשקת הספר."

"זה מובן מאליו שאני אהיה שם, דין. אני העורכת שלך."

"לא, לא במובן הזה. תתלווי בתור דייט."

"ממתי אתה הולך לדייטים?" שאלתי, מגחכת.

זאת הייתה הדרך שלי להסתיר את ההתרגשות שלי.

ואת הזעם.

למה הוא כל כך בטוח שאני ארצה לבוא איתו? למה הוא נשמע כאילו זה מיותר לשאול אותי בכלל?

עם כמה שנמשכתי אליו, ככה סלדתי ממנו.

הבן אדם הזה לא אפשרי.

"מעכשיו. את מוכנה?"

אולי. אני כבר אחזיר לך תשובה. בנתיים, יש לי עוד עבודה לעשות. הספר שלך צריך להיות אחרי עריכה עד מחר, ואתה מבזבז את זמני. להתראות, דין."

ניתקתי.

בשביל להיות עם דין, צריך להחזיק אותו קצר.

ובזה אני מעולה.

בערך בשתיים בלילה גמרתי לערוך את הספר, נעלתי את המשרד, ויצאתי.

נכנסתי לאוטו, הדלקתי את הדיבורית, ותוך כדי נסיעה הבייתה, התקשרתי לדין.

הייתי מאוד מודעת לשעה שבה אני מתקשרת.

"הלו?" קולו של דין מילא את האוטו, ערני מתמיד.

לא ציפיתי למשהו אחר.

"דין? זאת היילי."

"אני יודע, מתוקה, המספר שלך שמור אצלי בנייד."

"כבוד גדול. תקשיב, החלטתי לקבל את ההצעה שלך. אני אבוא איתך לערב השקה."

"אה. טוב, אחלה. אז נתראה. ביי, מתוקה."

וניתק.

גיחכתי לעצמי, מודעת היטב למשחק ששיחקנו שנינו עכשיו.

למרבה האירוניה, לא יכולתי לחכות עד השיחה הבאה. כל שיחה בינינו הייתה משחק, מאתגרת, מלגלגת, מפרה.

אך לא יכולתי לדעת עד כמה החיים שלי יסטו מהמסלול בגלל אותה שיחה.