היום המאושר בחייה של אמי היה כשהייתי בכיתה ב' והמאבחנת הודיעה לה שיש לבת שלה ADD. אחרי כל השאלות, היועצים והתסכול יש לבעיה הלא ברורה שם. היום המאושר בחיי היה אחרי שבע שנים, בכיתה ט' כשאובחנתי בפעם השניה והודיעו לי שמקור חוסר הגבלות, בעיות התנהגות וחוסר יכולת לשבת על הכיסא לזמן ממושך בשיעור הוא העניין שיש לי ADHD. מאז שאני קטנה, היו לי לקויות למידה ולא הייתי מסוגלת להבין את ההסברים של המורה או הספר והייתי צריכה לסבול בחוסר נוחות כשחברותי היו עושות זאת בקלות וביעילות. החוסר אונים שלי הוביל אותי להסתגר בעצמי בשיעורים ולא להתנהל כמו שילדה בגילאי היסודי מתנהלת. באבחון הוגדרתי כ'ילדה רגישה, מופנמת ורחפנית' וזה נכון, היו בי כמויות של רגש וכל דבר קטן שבר אותי, הדימוי עצמי שלי היה בריצפה וכן גם היה חסר הרבה ביטחון עצמי. אומנם כן היו לי חברות שניסו לעזור לי להשתלב ובהפסקות הייתי משחקת כמו כולן אבל החוסר ביטחון שנבע מחוסר הצלחה ותסכול מכך שאני מאחור יחסית לחברותי השפיע עלי גם בקטע החברתי. בזמן הזה, הייתי ילדה מלאה, דובי, מה שלא הוסיף לביטחון ולהרגשה טובה, היו צוחקים עלי לפעמים וגם אז הרגשתי לא מוצלחת, שלא מקבלים אותי כמו שאני. עברו השנים, ההורים שלי השקיעו בי הרבה, גם שיעורים פרטים (שלוש פעמים בשבוע) עם הוראה מתקנת, שיעורי רכיבה על סוסים במשך ארבע שנים להעלאת דימוי עצמי וביטחון, עידודים וחיזוקים כל הזמן. מאז ומעולם הייתי ילדה סקרנית שאוהבת להכיר מקומות ואנשים חדשים ובעזרת חברה ואינטרנט הכרתי קבוצה מדהימה של אנשים שהיו חברים טובים ותומכים, חלקם היו גדולים ממני בכמה שנים, הם ביגרו אותי ולימדו אותי כמה דברים על החיים. שם הכרתי אנשים עם סיפורים שונים, למדתי לקבל אנשים שונים ממני, חילונים או אפילו הומואים ולסביות. כולם היו אחד בשביל השני, צחקנו ואהבנו. עברתי בשנים שהכרתי אותם הרבה חוויות גם חיוביות וגם שליליות, הבנתי שיש לי אפשרות להוריד ממני את עודפי השומן שלי אז פתחתי בדיאטה לא מבוקרת והורדתי מעלי גם את עודף השומן וגם מה שלא צריך ממש להוריד, בכיתה ו' שקלתי משהו כמו 30 וקצת. הייתי נראת יחסית טוב, כולם התקרבו אלי והייתי ילדה אהובה בשכבה. עליתי לתיכון ובגלל הניסיון עם האנשים שהכרתי והסיפורים הלא רגילים ששמעתי נחשבתי לילדה חכמה, השנים עברו בהרבה חברים וחוויות. כשהגעתי לכיתה ט' ורמת הלימודים עלתה שוב הבחנתי בקושי ללמוד, הייתי משפיעה על בנות להתפרע איתי, לעשות מלחמות מים באמצע השיעור ועוד בסגנון בעיקר בגלל שלא הייתי מצליחה לשבת על הכיסא כמו שצריך ולהבין מה המורה רוצה ממני לעזאזל. הלימודים היו נגמרים ב17:00 ולא יכולתי לסבול את השעות הארוכות אז הייתי יוצאת מהכיתה ומטיילת בבצפר, הולכת לחדר מורים ומתידדת עם המזכירות וכל מי שהייתי רואה. הבעיות שעשיתי לא מצאו חן בעיני אמא שלי והיא שלחה אותי לעשות אבחון אצל מישהי מקצועית שהבינה, מבלי להסתבך יותר מידי שיש לי ADHD. היא המליצה על ריטלין ואני לא הסכמתי שהחומר הכימי הזה יכנס לי לגוף ויעשה שם מה שהוא רוצה. קיבלתי כמובן הקלות במבחנים אבל הקשב עדין הקשה עלי, ניסיתי כל מיני דברים טבעיים 'ריכוזית' ודומים לה אבל זה לא עזר. בכיתה י', כשהתחילו הבגרויות החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים, עדין לא הסכמתי לקחת ריטלין אבל הפסקתי עם רוב ההפרעות שלי ולמדתי לרסן את עצמי כשהרגשתי את החולשה הזו כשנגמרת היכולת להתרכז. ויתרתי על לימדה של מספר יחידות גבוה גם במתמטיקה וגם באנגלית, למרות שיש לי יכולת שכלית אבל ללמוד כלכך הרבה בכיתה עם ארבעים בנות זה יותר מידי בשבילי. בחרתי במגמת אומנות, ויתרתי על הנאות עם חברות כי הייתי צריכה להשלים בבית את החומר שלא הצלחתי להבין ולהתרכז בשיעור. היו הרבה ירידות ועליות עם הציונים, הרבה מורות רעות שלא הצליחו להכיל את הקושי שלי והרבה אחרות שחיבקו, תמכו ופירגנו. מורים יכולים לתת כח או להפיל, גם לאחת שלא ממש שמה עליהם, כמוני. בתעודה המורה כתבה כך: 'ומתלמידי יותר מכולם.. , לימדת אותי על כח רצון והשגת מטרה גם כשנראה שאי אפשר, תודה לך' ועוד מורה יקרה שאת המילים הטובות שלה שמרתי בליבי והכרת התודה שלי אליה לא תיפסק 'בך... אני רואה את היכולת להצליח בכל דבר שרק תרצי. אבל תדעי, שצריך להתאמץ ולעבוד קשה ושלא נצטרך לקרוא לך מאה פעמיים למשל שתוציאי את הספר ותפתחי בעמוד המתאים', היא האמינה בי. עוד פחות מחודש אני אגמור את כיתה יב ואיתה גם את הבגרות האחרונה. תעודת בגרות תיהיה לי, מה שלא הכי ברור מאליו. עוד קצת יותר מחודש ימלאו לי שמונה עשרה שנים ואני יכולה להגיד בגאווה שאני גאה על הדרך הארוכה שעשיתי, גאה בחברים שלי שתמיד תמכו, עזרו עודדו גם אם זה ללכת ללמוד איתי כמה פעמים על הים כי זה מה שאני הכי אוהבת או לשמוע את ה'אין לי כח יותר' מיואש כל פעם מחדש. גאה במורים שלי (חוץ ממי שלא) שויתרו והעלו במגן גם כשלא תמיד היתה סיבה מוצדקת. אבל הכי אני גאה בהורים שלי שהשקיעו מזמנם ומכוחם כדי שאני אצליח ואהיה מאושרת.