אני רק רוצה לזכור את זה, מקום שבו זה ישמר. היום שבו הרגשתי את התסכול, ידעתי את החומר ולמדתי טוב, התחלתי לכתוב ואז הרעשים התחילו.. והבנות דיברו.. והיא שאלה אותי שאלה והכל נהיה בסחרחורת אחת ענקית וארבע מורות נכנסות ויצאות ויוצאות ונכנסות והכל בלאגן ואני לא מצליחה לקרוא את השאלה. ועוד פעם, ניסיון לקרוא ורעש ומישהו קורא בשם שלי, אני מתעלמת מנסה לכתוב תשובה ממשיכה, עוד קצת ובום רעשיםרעשים נעמדתי ועשיתי סיבוב בכיתה. את מסוגלת! כותבת עוד קצת, יוצאת החוצה, מסתובבת, נושמת אוויר. חזרה, קוראת את השאלה ומצליחה ומבקשת יפה בפעם הראשונה מהזאתי שלידך שתיהיה בשקט ולא תזמזם שירים מעצבנים ואת מבינה שעוד מעט השלוש וחצי שעות נגמרות ואת עוד לא עברת לפרק הבא. אני מנסה לעבור ולקרוא את השאלות לאט ובטוח והיא מכריזה 'עוד חמש דקות למי שאין לה הארכת זמן', אוקיי לי יש, מנסה ומנסה, ועוד פעם מתחלפת מורה. קוראת את השאלה הבאה ו.. 'נגמר הארכת זמן' ומרוב יאוש אני לא מנסה למשוך עוד זמן פשוט מעבירה את המתכונת למורה ועפה משם. לא הרגשתי ככה ברמה הזאת אף פעם, הגעתי הביתה ובכיתי במשך שעות, התסכול של כל השנים יצא, הכאב על היכולת שלא מתממשת ועל הרצון הכלכך חזק שיש בתוכי להשיג את המטרות שהצבתי. באותו היום קבעתי תור לרופא, הוא נתן לי מרשם לריטלין בעוצמה חזקה, הלכתי לבית מרחקת (הרוקח לא הבין איך רופא נתן לי מרשם כלכך חזק על ההתחלה) וקניתי גם אטמי אוזנים שיהיה. המשפחה שלי והחברות היו כלכך תומכים ועשו הכל כדי לשמח אותי, אני חושבת שהם מה שמחזיק אותי.