אני עמוסההההההה!
הרגע,
ממש הרגע,
חזרתי הביתה אחרי שלא הייתי בבית מ8 בבוקר.
לא אתחיל לפרט כי אני גמורה,
אבל בין לבין הייתי אצל סתיו והיה משהו קטנטן שרציתי לציין..
באזור אחת בלילה ירדנו למטבח,
אני שתיתי אשכוליות והוא אכל שניצל [כן, הוא היה רעב מסתבר] וישבנו לראות טלוויזיה..
בתכנית הראשונה עוד שרדנו
כשהתחיל סיינפלד הוא כבר התחיל לנקר.
שלוש פעמים אמרתי שאני חושבת שכדאי שאני אלך, ובשלישית אפילו כבר קמתי לקחת את הנעליים שלי.
הוא תפס לי את היד, "אל תלכי. אני ער."
זה כמעט היה משכנע לולא אחרי חמש דק' הוא היה נרדם שוב. הפעם לא חיכיתי לאישורו, בשקט בשקט נעלתי את הנעליים, רכנתי לעברו ארוזה ומוכנה לדרך ולחשתי שלדעתי יהיה לו עדיף לעבור למיטה.
הוא היה כ"כ מופתע ולא הבין מתי ואיך הספקתי להביא ולנעול את הנעליים ואת הדברים.. והוא אמר שהוא בכלל לא ישן. אבל בכל זאת הוא ליווה אותי לדלת ונפרדתי ממנו בנשיקה.
3>
-
הרבה קודם לכן, כשרק באתי אליו,
היזיזה הקודמת שלו התקשרה.
"סתיו?"
"כן?"
"אתה בבית?"
"כן"
"אני באה אלייך"
"לא!"
"מה? למה לא?"
"אהה.. אני עייף.. אני הולך לישון"
אני צריכה להיות מוחמאת שהוא מעדיף להיות איתי מאשר עם כולם, בעיקר מאשר איתה.
אבל למה בהסתר? 
-
בכל מקרה, אני אשאר עם טעם טוב מהיום העמוס והיעיל פלוס הזה, בתקווה לקום מחר עם כאב גרון טיפטיפה יותר דומיננטי שיזכה אותי בשעות שינה נוספות במקום ללכת להדריך בפורימון.
[עריכה:
14:29.
למה ייחלתי לכאב גרון?!?!?!?!?!
לפחות נשארתי בבית להשלים שעות שינה.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה