אם יש משהו שאני שונאת
זה להלקח כמובנת מאליו.
זה שאנשים מניחים שאני פשוט אשאר שם,לא משנה מה
ומרשים לעצמם לזלזל בקשר שלהם איתי
ותוך כדי, גם בי, בתור בן אדם.
זה התחיל עם סתיו
ששמר אותי לעצמו ומצד שני השאיר את כל הדלתות שלו פתוחות.
אז ניצלתי את הדלתות האלו גם בשבילי.
זה המשיך לגבי
שלא דיברתי איתו כ"כ הרבה זמן,
והיום כשהתחשק לי לשבת איתו ולדבר על איך היה עצמאות או בכללי אם היה משהו מיוחד לאחרונה-
הוא היה עסוק בסטנדאפ שהוא ראה אתמול, בבחורה החדשה שהוא מתעניין בה, ובחבר שלו שפתאום הופיע משום מקום והוזמן להצטרף. באמצע הסיפור שלנו.
לבסוף אני גורשתי מהמקום בבושת פנים ובברכת "אז דברי איתי אח"כ?"
לא. לא עובד ככה.
כנ"ל אמא שלי
שנכנסה היום הביתה בשעה ארבע, ביום היחיד בו אני חוזרת מבית הספר לפני אחת ומרשה לעצמי לנוח צהריים, והתעצבנה אני כ"כ התעצלתי שלא הגדלתי ראש וחשבתי לסדר את המטבח לפני שאני יוצאת לצופים, כאילו זה הדבר הראשון שמעניין אותי כשאני חוזרת הביתה.
לא חסרים עוד אנשים כאלו
שלוקחים אותי כמובן מאליו ופשוט נוהגים בצורה כזו כלפיי
וזה כ"כ מרגיז!
ואין לי שום דבר לעשות בנוגע לזה :/
והפוסט הזה היה בטיוטות זמן מה
כי פשוט לא התחשק לי שכולם יקראו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה