זו הפעם המי יודע כמה שאני כותבת עליך.
אליך.
אני חייבת לציין שאני מבולבלת, סתיו.
שוב הצלחת לבלבל אותי.
דווקא הייתי מאוד אופטימית בזמן האחרון.
הברמנית נסעה לשלושה חודשים, ואני שמחה שהיא התרחקה קצת ופנתה לי מקום.
השרמוטה השניה שלך בנתיים לא מפריעה לי. שתספק אותך כאוות נפשך- אני מתנזרת, ואם אני יכולה לתחזק איתך קשר ללא מין אולי סוףסוף יצא מזה משהו אמיתי.
אתה מעניק לי קצת יותר תשומת לב. וזה נחמד. אנחנו נפגשים, לומדים, רואים טלוויזיה, נוסעים, מטיילים- אתה אפילו מתחיל לצחוק מהבדיחות שלי!
למרות שפליטות הפה שלך לפעמים גורמות לי להרגיש שאני כל מה שאתה שונא.
"אני שונא תלתלים"
"אני שונא אסוף"
"אני שונא פקאצות" (אני לא פקאצה. אתה פשוט מוציא אותי טפשה ואז צוחק עליי על זה)
שונא שונא שונא.
אז אתה יכול בכלל לאהוב?
ביום שהחזרתי את אבא שלי משדה התעופה לקחת אותי לסיבוב עם האוטו כי היה לנו משעמם. חנינו ליד הבית שלך, ישבתי על מכסה המנוע ואת מולי. אני לא זוכרת מה אמרתי אבל אתה ממש צחקת. זה מילא אותי קצת גאווה, שגרמתי לך לצחוק. אני גם לא זוכרת מה אמרתי כמה דק' אח"כ שאילץ אותי להשיב "אתה הורס לי את החיים". זה יצא ממש בטעות, עד שסיימתי את המשפט כבר הצטערתי עליו. הורס ממש לא הייתה המילה הנכונה. מקשה, אולי. במיוחד על להמשיך הלאה. את זה אתה הופך לבלתי אפשרי.
"אם אני הורס לך את החיים את יכולה ללכת" אמרת בהחלטיות.. "טוב, אני אלך" קמתי והתחלתי ללכת. לא בקטע פולני - צדקת, זה הגיע לי.
"ירדן.." קראת אחרי ופתאום הלב שלי הוצף במן תקווה כזאת שתקרא לי לחזור. "מה?" הסתובבתי אלייך "את הולכת בלי שלום?" "רצית שאני אלך" "אני לא רוצה להרוס לך את החיים" הנימה הצינית הזאת תהרוג אותי יום אחד. "תפסיק להיות מניאק!" המשכתי ללכת ושמעתי אותו פותח את השער וטורק אותו מאחוריו. שחררתי קצת את הדמעות אבל עצרתי אותן כשהגעתי הביתה, כדי שאמא לא תראה.
אח"כ, כשיצאנו לכיוון נתב"ג התכתבנו ואמרתי לך שהורס ממש לא הייתה המילה הנכונה ואני מצטערת שהשתמשתי בה.
זו הייתה שיחה טובה. השלמנו מהר ודיברנו עד 2 בערך, כשחזרתי הביתה.
לפני כמה ימים א' בא לבקר וישבנו כולם אצל דאבל די. גם אתה באת. תמיד מצחיק אותי לראות איך אתם מסתדרים ביניכם, כשפעם לא יכלתם להחזיק מעמד בלי ללכלך אחד על השני. כולם עישנו. אפילו אתה(!) לקחת סיגריה. נחנקתי, מכל מקום שלא נשמתי הגיע אליי העשן של הסגריות ונתקפתי בחילה מטורפת. ביקשתי מדאבל די שתכנס איתי דקה הביתה להתאוור אבל ברגע שהתישבתי על הספה בסלון לא הייתי מסוגלת לקום.
הבטן שלי התהפכה והנחתי את הראש. עשרים דק' אח"כ היא העירה אותי ואמרה שכולם הלכו. נלחצתי. בניתי עליך או על א' כדי לחזור הביתה. אני לא יכולה להשאר לישון ואין מצב שאצליח לחזור ברגל בלי להקיא את נשמתי.
עוד לפני שפתחתי את הפה דאבל די הוסיפה ואמרה "חוץ מסתיו. הוא הקפיץ מישהו הביתה ואמר שיחזור לקחת אותך. הוא דאג.."
כמה דק' אח"כ נכנסת, אפילו בלי לדפוק. שאלת איך אני מרגישה, לקחתי את התיק והנעליים ויצאנו החוצה.
כשחנינו ליד הבית שלי שאלת אם הכל בסדר איתי, אם אני לא כועסת או משהו בגלל השטות האתאיסטית שדיברתם עליה קודם בשולחן.
"זה בסדר, התרגלתי שאתה צוחק על מסורתיים" "נכון, אבל זה לא אישי" "אני מסורתית" "אבל לא צחקתי עלייך" "לילה טוב סתיו" חיבקתי אותך ונתתי לך נשיקה בלחי. גיליתי שזה הרבה יותר מקסים ומאופק מנשיקה על הפה.
שעה אח"כ, אסאמאס. "איך את מרגישה?" "הרבה יותר טוב, תודה.. קצת גלידה וסקס והעיר הגדולה עשו פלאים. ולא, אין לי את זה ביותר 'אישה' "
"חחחח זה בסדר, אני סולח הפעם". שוב שרפנו שעה וקצת באסאמאסים.
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה,
אולי פתאום נמלאתי תקווה שחוזר אליך משהו.
היום בבוקר נפגשנו בתחנה. שלום-שלום, חיבוק, והאוטובוס מגיע. עליתי ראשונה והתיישבתי במושב ריק. אתה עלית כמה אנשים אחרי, והתקדמת עד לאחורי האוטובוס. תגידו שזה להאכיל את עצמי סרט, אבל אני חושבת שאם אתה מרגיש משהו למישהו אתה תרצה לבזבז איתו כל דקה- גם את הנסיעה באוטובוס.
אחרי התעודות והבחינה שהייתה לנו היום, כששנינו כבר היינו בבית, דיברנו שוב באסאמאסים. היית מבודח ובכלל לא יבש. מצב רוח מופלא. אבל סירבת לבוא לטבול בבריכה. "לא בא לי בריכה, האמת". טוב, מקובל. "אז מה אתה רוצה לעשות?" "מיותר שאני אבוא, גם ככה רק נראה טלוויזיה. פה יש לי 80", HD וממיר של יס" אני חייבת לציין שזה קצת כאב כי זה הרגיש לי כאילו הסאב-טקסט של ההודעה היה "את גם ככה לא נותנת, אני אשאר לראות איזה סרט". וזה כבר פחות מרגיש לי "לאכול סרטים".
סתיו, מה יהיה איתך?
מה יהיה איתנו?
-
אתמול שמעתי שלאחותי הקטנה יש חבר. "מי זה?" שאלתי את אמא "נו, הרגיל" (הם היו ביחד כבר 3 פעמים). "ממחזרת הא?" "כמו אחותה" יופי אמא. יופי.
Y. שיפרה את הציון כמעט בכל המקצועות בתעודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מטר שישים ובמבה אדומה